מי לה' אל מירי בראשית צעקה מירי את האמת בפנינו כולנו, והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום. אולם, להבדיל מן הסיפור המקראי, רוח אלוהים לא ריחפה כאן מעל פני המים. אלוהים לא גר כאן יותר, הוא הלך לחפש לו עם אחר. מירי צעקה לנו באוזן את מה שלא רצינו לשמוע, ולכן התרעמנו. היא פשוט הבחינה באמת שכולנו ביקשנו להתעלם ממנה מזה זמן רב, ובהתאם, כמצופה משומר החומות בהתאם לתפקידו, היא השמיעה את הסירנה וכולנו נחרדנו.
פעמיים בעבר נשמע הביטוי "מי לה' אלי" (לא כולל שימושים ציניים שנעשו בו על-ידי שס בעת החדשה), ובשתי הפעמים היה מדובר על קריאת קרב למלחמת אחים. העת הראשונה הייתה לאחר חטא עגל הזהב [שמות ל"ב, פסוקים כ"ו-כ"ח], כאשר בני שבט לוי טובחים בכשלושת אלפים מבני העם כתיקון עבור חטא העגל. הפעם השנייה, הייתה (כך מסופר ללא תימוכין), קריאתו של מתתיהו החשמונאי לפרעות במתייוונים.
עגלי חטאים יש כאן היום לרוב, ועגָלות עמוסות חטאים, נעות פה ותרות את הארץ מקצה ועד קציה. אין זה המקום למנות את חטאינו. כולנו "מעוולים בצוותא". כך זה נקרא בלימודי המשפטים, ואנו חולקים בינינו את העוולות ההדדיות, ונענשים בצוותא. פעמון האזעקה שעליו לחצה מירי, הקפיץ אותנו גם משום שידענו שמישהו אמור לצלצל בפעמון הזה כבר, אבל בעיקר, קפאנו על מקומנו משום שהידיעה היא במוח, אבל צלצול האזעקה כבר ממקם את החוויה בבטן. זו הייתה בעיטה בבטן הרכה של החברה הישראלית.
מירי, תודה!
אז בהתאם, מגיעה למירי תודתנו. היא ביצעה את תפקידה. וכמו הילד בסיפור "בגדי המלך החדשים", היא סירבה ליישר קו עם מודל השקיפות, ואמרה בדיוק מה היא רואה. אמנם, נכון שהיא נהנתה מכל רגע, וניכר עליה שעשתה זאת בחדווה גדולה. ואמנם, נכון שעשתה זאת ממניעים זרים וכדי להרוויח הון פוליטי (שהוא הנצחת החטא הבא). אבל היא בסך-הכל מילאה את תפקידה, והעירה אותנו לקול הסצנה בסרט האימה הזה - הסרטן הישראלי.
בסרט הישראלי הזה, "חומות של היעדר תקווה", מירי קיבלה תפקיד של זקיף חומה. ואין זה מקרי כלל וכלל. למירי יש יכולת הבחנה ללא אבחנה. את האבחון יעשו המוכשרים לכך. מירי קישרה את הסרטן אל המהגרים (סודנים, אריתריאים, מסתננים, פליטים, מה זה משנה מה שמם?)
אבל כאן הטעות.
הסרטן כעת, משנשמעו פעמוני האזעקה, ואלה אינם הסורים על הגדרות אלא הסודנים, האמת צריכה להיאמר במלוא הדרה. למדינת ישראל אין חברה ישראלית, אלא אוסף של תת-תרבויות המאופיין במכנה משותף אחד בלבד. כולנו מתייחסים אל כל היתר כ"אנחנו ו-הם".
אין צורך למנות את המחנות, אך לשם ההמחשה בלבד, מדובר על "שמאל-מרכז-ימין", "דתיים-מסורתיים-חילוניים", "יהודים-נוצרים-ערבים", "עשירים-ביניים-עניים", "מורים", "רופאים", "עובדים סוציאליים", "רוסים", "אתיופים" - כמניין התושבים כך מניין התיחומים הבין-קבוצתיים.
שנים-עשר (אלף) השבטים מה שהיווה פעם את הגוף של "מדינת ישראל", הפך לאוסף של קבוצות תאים. הקבוצות הפועלות במנותק זו מזו, ומסמנות את יעדי הצלחותיהן על דרך ה"נטילה" מקבוצות אחרות. קבוצות תאים החלו לפעול במנותק מן הקוד המשותף (שספק רב אם היה אי-פעם קוד משותף כזה).
תאים הפועלים במנותק מן הגוף עונים במדויק להגדרת סרטן. הגידולים הללו אין להם דבר וחצי דבר במשותף עם הפליטים, הפליטים הם מקבץ תאים זהה לכל יתר המקבצים. אין שום הבדל.
גידול סרטני - בין אם הוא שפיר או ממאיר - הוא בגדר טפיל. הוא טפיל על הגוף העיקרי, והוא ניזון מחומרי ההזנה המובאים לגוף השלם. הטפיל חב לגוף את קיומו. במקרה של חידלון הגוף המארח, חדל גם הוא.
מנגד, המשותף לכל הגידולים הללו הוא הקוד המנותק. זהו הקוד המשרת את עצמו, במנותק מן הגוף המארח אותו. יתרה מכך, תאי סרטן מזמינים תאי סרטן אחרים להתפתח, וזהו המודל המתפרץ של "גרורות", כאשר למרות שהן פועלות על-פי קוד "מנותק", פעולתן זהה והן ממיתות את הגוף המארח.
ריפוי באמצעות סולידריות הדיווחים "מן השטח" בימים האחרונים יצרו מצג של דיאגנוזה מדאיגה. הציבור מטיל על הפליטים את האשם בגידול הסרטני, ואינו רואה את אחריותו ואת חלקו בתופעה. ליבוי היצרים והסתה של גידול אחד כנגד משנהו, הוא-הוא המחלה הארורה הזו בדיוק. חברי הכנסת שמיהרו אל לחצני המצוקה, התחרו ביניהם פעמונו של מי קולני יותר, משפיל ומבזה את הציבוריות הישראלית ומוריד אותנו נמוך יותר.
משל זן ידוע מספר על שוחט שהתרנגולות רצות אליו. זאת, משום שהשוחט הזה מבצע את תפקידו אך עושה זאת מתוך הזדהות עם הנשחט, מתוך התייחדות עם מעגל הלידה והמוות, ושחיטתו נחשבת לברכה לגלגול נוסף בין בעלי הכנף. הציבוריות הישראלית הנשחטת אינה מוקירה תודה לצוות השוחטים שהפיקו הנאה וניסו להפיק רווח פוליטי, אבל במרוצת הימים נצטרך להודות להם על הפעולה, ולהתעלם מן המניע. ברומא הייה רומאי, והם נהגו כרומאים לכל דבר ועניין. זיהו הזדמנות להרוויח הון פוליטי, והלכו עליה "עם כל הקופה".
את מה שהייתה פעם, אם היתה, החברה הישראלית על כל מרכיביה, נדבכיה, חלקיה, חבריה (ואף אויביה ט.ל.ח.), ניתן לרפא רק באמצעות סולידריות ומציאת הגדרתו של הגוף החדש. הגוף הבריא, זה שכמעט לא נותר ממנו דבר מלבד חבורת רומנטיקנים. את הגוף הזה צריך להגדיר שוב, מחדש. את המכנה המשותף, ולא על דרך השלילה. בפעם הבאה שמישהו מחבורת השוחטים יאשים מישהו אחר בהיותו סרטן - עלי לקבל מנה גדושה של ריפוי וסולידריות.
זו מהותה של אחריות אישית. השוחטים לא יכלו לשחוט בהנאה רבה לקול שאגות המון צמא-דם, אילולא היו ה"צרכנים" צובאים על חנותם ומייחלים לטרף. היום משחרים לציד שחור, מחר לציד טייקון, ומחרתיים לחיול הציידים נושאי המגבעות. אין פירוש הדבר שמעגל החיים והמוות נפסק, ושגיוס עדת המגבעות אינו טרף ואינו ראוי. אך את הנאת השוחט מהליך השחיטה, ואת השיקולים הנובעים ממעיין הנקמה - יש לרפא.
כל 120 השוחטים העומדים מעל הבמות ומשסים קהלים זה בזה, צריכים לקבל מנה גדושה של סולידריות לתיקון, או לפנות את הבמה אחר כבוד למנחילי סולידריות המסוגלים לאחות את הקרעים.
אין דרך אחרת לריפוי ממחלה קשה זו, מלבד הטיפול המשבית את "טובות ההנאה" הנגזרות מפעילות של גרורות "קוד מנותק". הטיפול צריך לאלץ תאים בגוף לצאת מגטאות ההגדרה העצמית על דרך השלילה, ולשתף פעולה בבניין חברה בריאה.