הַנֶּטֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים הֶם זֶה לָזֶה הַלֹּוחֵם וְהָעוֹבֵד וּמְקַבֵּל הַמַּחֲסֶה לֹא יֵהֵא לוֹחֶם וְעָמֵל וְאָחֶר בָּטֵל וְלֹא יִמָּצֵא אָדָם שֶׁלֹא יִשָּא בַּנֶּטֶל עַל כֵּן פָּקוֹד פָּקַד אֶת כֹּל יִשְׂרָאֵל לְמִלְחָמָה וְלַעֲבוֹדָה כְּמִצְוַת הָאֵל יִשְׂרָאֵל כֹּהֶן וְלֶוִי וְהַגֵּר הַגַּר בִכְלָל לָשֶׂאת בַּנֶּטֶל בְּאֵין יוֹצֵא מִן הַכְּלָל מֵאָז כֹּל הָעָם צָבַא כֹּל ְהָאָרֶץ חָזִית אֵין חוֹמֵק מִן הַקְרַב וְחוֹזֶה תַחִזִית בִּשְלוֹשֶׁת הַדְּבָרִים אָנוּ מַתְמִידִים בַּתּוֹרָה בַעֲבוֹדָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים. צדק, חינוך, בריאות, תרבות ועבודת ה' אלה הם יסודות המדינה שעלינו לישם כדי להתקיים בארצנו שה' נתן לנו ואנו דבקים בה. הקמת המדינה , או חידוש קוממיותנו בארץ זו , אינם יוצרים עם חדש, האקט של הקמת מדינה הוא אקט שנועד לחדש את ימינו כקדם, את המעמד בו הקב"ה גלה רצונו לבחור בנו לעמו ואנו גילינו רצוננו לבחור בו כאלהינו. אין לראות בדברים אלה , אמירה לשמה , אלא צריך לקים אותה כלשונה. המסגרת הזאת שנקראת מדינה יכולה להתקיים רק אם יתקימו בה היסודות החשובים ביותר צדק, חינוך, בריאות, תרבות ועבודת ה' וְכִבּוּד החוק עליו קמה המדינה וכיוצא בזה. ערכים אלה צריך האדם לקים ולא המדינה צריכה לקימם בשבילו. מכאן אנו מתיחסים לנאמר לעם על-ידי משה במדבר לפני יותר משלושת אלפים שנה. ולעבודת הכהנים במשכן , ועל המשכן עצמו שנאמר עליו : בכתף ישאו (ז/ט) שאפשר לראות באמירה זו כצו לשאת על הכתפיים את היסודות האלה המהוים יסוד לקיומה של המדינה . הגשמת יסודות אלה מוטלת על כתפם של יחידי העם: "ישראל ,כהן ולוי" ואין יוצא מן הכלל. היוצא מן הכלל זה שמוציא את עצמו מכלל ישראל . במדבר ונשא בהן מסופר על יצירת העם, צבאו, והנושאים בעול האחרים בבצעם העבודה , לשם קיום התורה ומצוותיה ולא להפך. אין קיום למצוות התורה אם לא עמלים לקימם ודואגים לאלה שאינם יכולים לקימם מבחינה פיזית, לקימם על זה שנושיט יד להם ונסייע בידם שיחיו בכבוד יחד אתנו במדינה . לא בכדי התורה איננה חדלה לחזור ולהזכיר לנו בכל הזדמנות, את החובה לקיים את החוקה, החוקים , והמצוות שניתנו לנו בסיני.
חובת המנהיגים לשמש דוגמא נשיאי העדה שהם המנהיגים שיובילו את העם כעם הם העומדים על הפקודים הביאו כל אחד את קרבנו, אשר הועבר ממנו אל הלוויים איש כפי עבודתו . הקרבת הקרבנות בחנוכת המשכן נעשתה כך שכל יום נשיא אחר מקריב את קרבנו. זה התחיל בנחשון בן עמינדב משבט יהודה דמופיע תמיד כחלוץ לפני העם . אחריו ביום השני הקריב קרבנו נתנאל בן צוער משבט יששכר וביום השלישי הקריב קרבנו נשיא שבט זבולון אליאב בן חלון. וכך זה נמשך יום יום. הקרבן כלל פריטים רבים שנזכרו שם . הבאת הקרבנות ע לידי הנשיאים, נמשכה ובסיומה הנשיא השנים עשר לבני נפתלי הוא אחירע בן עינן הקריב קרבנו . הקרבת הקרבנות היא לה' לכבודו לתת ביטוי לדברי השם כי שוכן בקרב העם. המשכן הקמתו והקרבת הקרבנות בו , הוו את גולת הכותרת לתהליך שהתרחש בעם ישראל מאז יציאת מצרים . תרומת הנשיאים הייתה משמעותית לקיום המשכן והעברתו ממקום למקום. כל אחד מהנשיאים תרם ראש בקר ועוד שש עֲגָלוֹת ולא שתים עשרה עגלות (כלומר כל עֲגָלָה ניתנה על-ידי שני שבטים) תרומת הנשיאים הזאת שימשה אמצעי להעברת המשכן ממקום למקום . כפי שיודעים אנו ללוי היו שלושה בנים או שלוש משפחות : לבני משפחת גרשון שקיבלה שתי עֲגָלוֹת אשר אליהן נרתמו ארבעה ראשי בקר שניתנו להם (ז/ז) גם בני משפחת מְרָרִי קבלו ארבעת העגלות הנותרות ושמונה ראשי בקר (ז/ח) כאמצעי הובלה אולם לבני משפחת קהת זה הבן השלישי של לוי , לא ניתנו אמצעי תובלה, כי הם היו צריכים לשאת על הכתף , שנאמר בכתף ישאו (ז/ט) האמור כאן על המשכן, איננו אלא הדגמה -פרומו למקדש שעתיד לקום בירושלים. לכן המשכן נכנס עם ישראל לארץ ושימש את העם בשילה וסים תפקידו על-ידי הקמת בית המקדש בירושלים. הדגש כאן הוא על תפקיד נשיאי העדה שהם היו למנהיגים כדי לשרת את הכלל ולשמש דוגמה ומופת לעם בבחינת יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל.(דברים לג')
מעמדם של הגרים ויחס העם אליהם בפרשת במדבר דברנו על מגילת רות שקוראים אותה בשבועות. במגילה מגולמים לפחות שלושה נושאים : הגיור, הגאולה והחליצה. אומנם בפרשתנו נושא הגיור איננו עולה כי כבר עבר חג שבועות ועברה לה גם מגילת רות. אנו נעסוק הפעם בשאלת הגיור כאן כדי להשלים את אשר כבר דברנו עליו בפרשת במדבר ובחג השבועות ולא השלמנו אותו. נעורר כאן לדיון את היחס ל"מתגייר" בשונה מהיחס ל"גר" הגר בתוכנו. בעוד נצטווינו לתת יחס שוה לגר הגר עמנו כיחס שלנו אל עצמנו, כפי שנאמר , משפט אחד לגר ולאזרח ולתושב. אך אנו כאן נדון במתגייר או במתגיירת כמו רות המואביה . ממגלת רות נשמעת דוקא נימה חיובית למתגייר, אך כבר נאמרו דברים וביטויים הפוכים לכך כמו האמירה: "קשים גרים לישראל כספחת" אלה שמתבטאים כך דוקא הם סבורים שיש לתת יחס טוב לגר - הזר היושב בקרבנו , על יסוד האמור ומזכיר לנו: כי גר ותושב היית בארץ מצרים , אזי נְהַג ביחס טוב אל הגר. לעומת זאת אנו קוראים על המתגייר שהוא גר צדק דברים חיוביים ביותר מפי ר' אבהו: בֹא וּרְאֶה כמה חביבים הגרים לפני הקב"ה: כיון שרות נתנה דעתה להתגייר, השוה אותה הכתוב לנעמי, שנאמר: ותלכנה שתיהן (מגילת רות יט') גם בדיני ישראל נעשתה אבחנה בין גר צדק שנתגייר מאהבת ישראל ולורתו לבין גר ותושב, זה קבל ביטוי בדיני נזיקין לגבי שיעור הנזק שיש לשלמו לניזוק . שעור הנזק שונה בין זה לזה.
ברכת הכהנים בפרשה ברכת הכהנים כאן ידועה בשם הברכה המשולשת. כי היא באה מהקב"ה דרך הכהנים אל ישראל. לכן משה מצווה על-ידי הקב"ה לאמר לאהרן הכהן אחיו וממנו לכהנים: רמז למולשת נמצא בלשון הברכה עצמה שהיא מחולקת לשלושה חלקים: החלק הראשון מתחיל בשלוש מלים יברכך ה' וישמרך, החלק השני חמש מלים מ: יאר ה' פניו אליך ויחנך . והחלק השלישי משבע מלים מ: ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום המיוחד בברכה זו שהיא עוברת שלושה: השם מברך את העם את הברכה שעוברת לעם כברכת השם לעם באמצעות הכהנים. מנהג ברכת הכהנים מתקים בתפילת שחרית בימי חול ושחרית ומוסף בשבת מועד וראש חדש, הברכה צריכה לעורר אצל מקבל אותה ושאיננו כהן , הרגשת סיפוק . לכן ציבור המתפללים והנשים שבעזרת נשים צריכים לנהוג בדרך ארץ כלפי הכהנים המברכים אותם, ולא לדבר ולנוע ממקום למקום בעת הברכה. זה דומה לאדם שבא אל חברו וחברו מדבר אליו ומברכו והוא מסובב את ראשו ומביט סביבו בלי להתחשב במברך אותו. לברכה יש משמעות של קדושה כי היא נאמרת לעם, על-ידי הקב'ה באמצעות הכהנים לא במישרין, זה דומה למה שהתרחש במתן עשרת הדברות, אשר רק שני הגברים הראשונים , נאמרו על-ידי משה מפי האל, והיתר עברו דרך משה, כך גם כאן אומר הקב"ה לכהנים "כה תברכו את בני ישראל " (ו/כג) "ואני אֲבָרְכֶם" (ו/כז) כלומר גם אם הברכה יוצאת מפיכם, אני המברך את העם . דבר אחר על דרך הדרש: כיון שהקב"ה מברך את ישראל על-ידי הכהנים, הרי שהכהנים לא מקבלים ברכה,לעצמם, הם בסך-הכל שליח המעביר את הברכה לעם, לכן נאמר להם על-ידי בקב"ה גם אתם תבורכו כאילו אומר "וָאֲנִי אֲבָרֶכְכֶם". ולאקטואליה אנו מקווים כי הברכה אכן תשמור על העם מפני זדים שיום יום חורשים המזימות.
לֹא לָמְדוּ דָּבָר עַמֵּי עוֹלָם כִּי בִּרְכַּת הַשֵּׁם שׁוֹרָה בָּעָם יִכַּשְלוּ בְּבוֹאָם לְהִתְגּוֹשֵׁשׁ נִצְחוֹנֶנוּ בֹּא יָבֹא לֹא יְבוֹשֵׁשׁ כֹּל תַּרְגִּיל שֶׁיַעֲשֶׂה לְהַכְנִיעַ הוּא לֹא יִצְלַח וְֹלא יַרְתּיעַ טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ שָׁם גָּם מֵתֵי הַכּוּרְדִּים אִסְלָאם כִּי הֲרֵי אֵיְנָך אָדוֹן עוֹלָם וְאֵינְךָ גִּבּוֹר וּמֵגֵן הָאִסְלָאם אַל יִתְהַלֵּל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ סוֹפְךָ לְהִכָּשֵׁל גָּם לְהִתְיַפֵּחַ אַף אִם קוֹל הַצֶּדֶק נָדַם זָכוֹר מִי הוּא אָשֵׁם וְנֶאֱשָׁם גָּם בְּעֶזְרַת מְדִינוֹת הָרֶשַׁע לֹא תַּצְלִיחַ לִפְשׁוַֹע וְּלִהִוָּשַׁע שָׁלַח מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁנוּ בְּעִתּוֹ וּצְבָאֶנוּ הִפִּיל עֲלֵיהֶם חֲתִתּוֹ שׁוּב שׁוֹלֵף "הַזְּדוֹנִי"חַרבו כְּלוֹחֵם אָמִיץ מָלֵא פַּחַד לִבּוֹ לֹא לָמַד מָשָׁל שֶׁל הַמַּקִּישׁ עַל דֶּלֶת זֻלָּתוֹ וְלוֹקֶה חִישׁ לְְך לְאָתָא-טוֹרְקְ לֹא רָחוֹק תֵּדַע שֶׁסֻּלְטָן וְשַׁח כְּבַר יוֹק 