בתקופה האחרונה עולות שתי בעיות בין ישראל וטורקיה: האחת היא ספיח של פרשת המרמרה שב-31 במאי מלאו לה שנתיים. טורקיה מכינה כתבי אישום נגד ארבעה ישראלים ששירתו כקצינים בכירים בצה"ל בעת המבצע:
גבי אשכנזי - הרמטכ"ל, עמוס ידלין - ראש אמ"ן, אליעזר מרום - מפקד
חיל הים ואבישי לוי - ראש להק מודיעין חיל האוויר. גם אם כתבי האישום הללו יוגשו לבית משפט טורקי, שאליו לא יטרחו "הנאשמים" להגיע, עלולה טורקיה להוציא נגדם צו מעצר בינלאומי, וכל מדינה שיגיעו אליה עלולה לעצרם ולהעבירם לטורקיה, להישפט בה.
הבעיה השנייה היא הפקת הגז מן השדות שמצאה ישראל בקרקעית הים התיכון. לטורקיה יש השגות על חלוקת הגז בין ישראל ובין קפריסין, והיא כבר שיגרה איומים לכל הצדדים שהיא תפגע בציוד הקידוח וההפקה, אם האינטרסים שלה לא יבואו על סיפוקם.
שתי בעיות אלה עלולות להעיב על יחסי ישראל-טורקיה בשנים הקרובות, ולכן חשוב לנו כישראלים להבין את תמונת העולם של מנהיגי מדינה זו. נשיא טורקיה, עבדאללה גול, פרסם ב-23 במאי, מאמר בעיתון הכוויתי אל-ג'רידה, ובו חשף ברבים כיצד רואה צמרת השלטון בטורקיה את העולם סביבה. להלן מאמרו של גול במלואו, עם הערותי בסוגרים:
המסלול החדש של טורקיה "בתקופה האחרונה הייתה טורקיה בחזית הדיונים הכלכליים והפוליטיים הבינלאומיים. מצד אחד, ולמרות המשבר הכלכלי השוטף את אירופה השכנה, נשארת טורקיה המדינה בעלת הכלכלה השנייה בעולם במהירות צמיחתה אחרי סין. מצד שני איננו מוצאים כמעט אף בעיה הנמצאת על שולחן הדיונים העולמי - מעירק ואפגניסטן עד סומליה, אירן והאביב הערבי, ומהמשך הפיתוח ועד הדיאלוג בין התרבויות - שטורקיה אינה ממלאת בה תפקיד בולט.
זוהי במידה מסוימת תופעה חדשה, שכן לפני עשר שנים בלבד לא הייתה טורקיה נחשבת יותר מאשר בעל ברית חזק לנאט"ו. המצב החל להשתנות ב-2002 (השנה שבה עלה האיסלאם לשלטון בטורקיה) כאשר הופיע שחר חדש של יציבות פוליטית, שאִפשֵרה את עליית תדמיתה של טורקיה כחזקה יותר, וכמחוייבת לממש את תדמיתה זו.
על-מנת להגשים מטרה זו, החלו ממשלות טורקיה (האיסלאמיסטיות) מאז שנת 2002 לבצע רפורמות כלכליות אמיצות, אשר סללו את הדרך לצמיחה קבועה וסיפקו הגנה מפני המשבר הכלכלי שפרץ ב-2008. כתוצאה מכך, שולש התוצר המקומי הכולל, וטורקיה הפכה למדינה בעלת הכלכלה ה-16 בגודלה בעולם. כמו-כן, טורקיה הפיקה תועלת מתקציב חזק, ממדיניות מוניטרית נבונה, מדינמיקה קבועה של חובות, ממערכת בנקאית מאורגנת ומשוקי אשראי הפועלים היטב.
באותו זמן פעלנו להרחבתן של חירויות הפרט (מה עם עיתונאים שהשלטון עוצר על-רקע ביקורת שהם מותחים עליו?) אשר היו כפופות במשך תקופה ארוכה (של השלטון החילוני) לחששות ביטחוניים, כפי שפעלנו לפשט את היחסים בין הדרג האזרחי והצבאי (על-ידי הכפפת הצבא לשלטון האיסלאמי) והבטחת הזכויות הסוציאליות והתרבותיות. הקדשנו את תשומת הלב המרבית לבעיות העומדות בפני המיעוטים האתניים (גם הכורדים?) והדתיים (גם היוונים הנוצרים?). הרפורמות הללו הצליחו להפוך את טורקיה לדמוקרטיה פעילה וחיה, לחברה יותר יציבה החיה בשלום עם עצמה ויכולה לראות את סביבתה החיצונית (אירופה, העולם הערבי והאיסלאמי) באופן שונה (מבעבר).
באופן הפשוט ביותר, חדלנו לראות את הגיאוגרפיה ואת ההיסטוריה שלנו (כאימפריה עותומנית) כקללה או כמשהו שלילי, והתחלנו להביט באופן הפוך אל מקומנו בצומת הדרכים בין אירופה, אסיה והמזרח התיכון, כאל הזדמנות לאינטראקציה עם שחקנים רבים בעת ובעונה אחת (ולהפוך למעצמה אזורית). כתוצאה מכך, התחלנו להושיט את ידנו למדינות שכנות ומדינות שמעבר להן, בניסיון להרחיב את הדיאלוג המדיני, לפתח את הקשרים ההדדיים הכלכליים ולחזק את ההבנה ההדדית התרבותית והחברתית (במדיניות אפס סכסוכים שפיתח אחמט דבוטוגלו, שר החוץ). למרות שעשר שנים הן תקופה קצרה מדי מכדי להעריך סופית מדיניות שאפתנית זו, הרי שוודאי הצלחנו במידה רבה. למשל, הצלחנו להכפיל פי ארבעה את הסחר שלנו רק עם שכנינו, ובהזדמנויות רבות מילאנו תפקיד אפקטיבי בחיזוק מאמצי שלום ופיוס. אך החשוב ביותר הוא שטורקיה הפכה דוגמה להצלחה שרבות מהמדינות סביבנו שואפות לחקותה.
למרות כל זאת, אפילו לפני שנה או שנתיים עדיין היו כמה פרשנים פוליטיים שתהו "מי הפסיד את טורקיה?" או "לאן חותרת טורקיה?", בהנחה שטורקיה הפנתה את ציר מדיניות-החוץ שלה הרחק מן המערב. המציאות היא שמגמות החוץ של טורקיה נשארו קבועות, שכן הן מסתמכות על הערכים שטורקיה חולקת עם המערב. השינוי מתמצה בהקפדה מצידנו על ההכרח להשקיע מאמצים להבטחת מידה גדולה יותר של יציבות ורווחה לאדם שבאזור שלנו. זה התבטא בתמיכתנו בחירות, בדמוקרטיה ובאחריות, לא רק בנוגע לעצמנו, אלא גם למען האחרים (גם למען הכורדים בטורקיה ובעירק?).
מגמה זו השתקפה ביחס שלנו לאביב הערבי שבו תמכה טורקיה בהתלהבות מתחילתו. לא היססנו לנטות לצד הנאבקים למען השגת זכויותיהם ו
כבודם, ולמעשה טורקיה נחשבת כשותפה הפעילה והאפקטיבית ביותר של מדינות כמו תוניסיה, מצרים, לוב ותימן, המנסות עכשיו לממש במישור הממסדי את השינוי שחל בהן. איננו חוסכים מנסיוננו ממדינות אלו, ואנו מגישים להן סיוע מוחשי בצורת שיתוף פעולה כלכלי ובניין יכולות פוליטיות.
בסוריה, לעומת זאת, המהפכה עדיין לא הגיעה לשלב הפירות, בגלל הדיכוי הברברי שנוקט המשטר נגד מתנגדיו. בכל יום נהרגים בה עשרות אנשים השואפים לכבוד, וטורקיה משקיעה את מירב מאמציה להקל את סבלו של העם הסורי, אך למרבה הצער, ביצועיה של כלל הקהילה הבינלאומית במתן מענה יעיל למשבר זה היו עד עתה עלובים.
גם עמדתה של טורקיה בעניין הפרויקט הגרעיני האירני הייתה ברורה: אנו מתנגדים נחרצות להימצאות נשק להשמדה המונית באזורנו, וברור כי הנסיונות שמטרתם לייצר נשק השמדה המונית או להשיגו עלולים להצית מירוץ חימוש באזור כולו. לכן קראנו תמיד להפוך את המזרח התיכון, ובכללו אירן וישראל, לאזור ריק מנשק להשמדה המונית.
אנו תומכים בזכותה של אירן לעשות שימוש באנרגיה גרעינית למטרות שלום, אך אין מנוס מכך שהפרויקט הגרעיני האירני יהיה שקוף, ועל שליטיה להוכיח לחברה הבינלאומית את האופי הלא-צבאי של הפרויקט. המפתח להשגת מטרה זו מתמקד בגישור מעל תהום האי-אימון ובהכשרת הדרך לדיאלוג אפקטיבי. באפריל אירחנו את מושב הפתיחה של המו"מ המתחדש בין הקהילה הבינלאומית ובין אירן.
כאן המקום להבהיר כי אין פתרונות צבאיים לבעיה זו. התערבות צבאית רק תסבך אותה על-ידי יצירת רבדים חדשים של מאבק באזורנו ומחוץ לו. המציאות היא שטורקיה משקיעה מאמץ רב בעניין זה ובעניינים אחרים, במטרה לתפקד כ"כוח חיובי". עלינו למצוא התאמה בין האינטרסים הלאומיים שלנו ובין ערכים כמו צדק, דמוקרטיה וכבוד האדם, ולפעול למען הגשמת המטרות של מדיניות החוץ שלנו באמצעות שיתוף פעולה הדדי, ללא כְּפייה.
הרב-צדדיות האפקטיבית מהווה פן עיקרי של השקפה זו, שכן טורקיה שירתה כחברה במועצת הביטחון של האו"ם בין השנים 2009 ו-2010, והיא שואפת לקדנציה נוספת בשנים 2015 - 2016. בשל החשיבות העליונה של ההתפתחויות הנוכחיות בחלק זה של העולם, מעורבותה של טורקיה במועה"ב מבטיחה שיהיה לה ערך גבוה. ב-2015, נקבל גם את תפקיד הנשיאות של קבוצת ה-20 (G-20), ואנו מחויבים להשקיע את מירב מאמצינו כדי להפיכתה למנגנון אפקטיבי יותר לשליטה גלובלית.
השינוי הכלכלי שחוותה טורקיה במהלך העשור האחרון, סייע לה למַצֵב את עצמה במקום אידיאלי להבאת תועלת לאזור כולו ובהמשך - גם לחברה הגלובלית. למרות הצלחתנו להגשים הרבה, הלכה למעשה, הרי שנדרש מאיתנו יותר. בהתחשב באתגרים העומדים בפני שכנינו (סוריה והמרידה, עירק וההגמוניה האירנית, אירן והיציבות הפנימית על-רקע הלחצים הבינלאומיים, ישראל ואיומיה על אירן) והתפקיד המרכזי שממלא האזור בעניינים הבינלאומיים, טורקיה לא תהסס לקבל על עצמה תחומי אחריות חדשים".
עד כאן מאמרו של עבדאללה גול. מאמר זה משקף את הלך המחשבה של הנהגת טורקיה כמעצמה אזורית. הוא אינו מתייחס לבעיות שבין טורקיה וישראל, כי נראה שבעיניו ישראל היא בעיה קטנה מכדי שיתייחס אליה. ההתייחסות היחידה לישראל היא מתיחת ביקורת מוסווית עליה בעניין הגרעין והשוואתה לאירן. הוא מתעלם מסוגיית השלום שבין ישראל ושכנותיה, לאחר שטורקיה נכשלה במאמציה לתווך בין ישראל וסוריה בימי
אהוד אולמרט.
גול אינו מתייחס לסוגיית ההצטרפות לאיחוד האירופי, והוא "עבר לסדר היום" על העלבון שהסבה אירופה לטורקיה כשסירבה לקבלה לאיחוד. במצב הכלכלי של אירופה כיום הוא וטורקים רבים אחרים מרוצים למדי שלא התקבלו לאיחוד האירופי, שכן הדבר האחרון שטורקיה רוצה הוא לתמוך בכלכלה היוונית. בהשוואה לדשדוש הכלכלי של אירופה - צמיחה כלכלית של כאחוז אחד - טורקיה היא גן עדן כלכלי עם ממוצע של כ-8 אחוזי צמיחה בכל אחת מהשנים האחרונות.
על ישראל לערוך חשבון נפש ראוי להביא כאן שתי תגובות שהוצמדו למאמרו של גול באתר אילאף.
תחת הכותרת "טורקיה והדמוקרטיה שלה" כותב "אלבאתיפי", שלפי דבריו הוא חי בעירק: "טורקיה לא השיגה שום דבר בבעיית העם (הכורדי) שעמו חולקים הטורקים את ארצם. יתר על כן, העם הכורדי בטורקיה, שהוא מחצית ממספר תושביה, סובל מעוני, אבטלה, דיכוי אתני ומניעת חופש-המחשבה. בעוד שארדואן שולח לסומליה ולשאר מדינות אפריקה סיוע, קורבנות רעידת האדמה שפקדה את העיר הכורדית ואן לא זכו לשום סיוע. חמור יותר, הסיוע שנשלח אליהם (מחו"ל) נשדד על הכבישים הראשיים תחת עיניהם הפקוחות של אנשי הצבא והמשטרה שלא נקפו אצבע. אתם, הטורקים, הייתם גיבורים כשהרגתם עשרות בחורים וילדים כורדים בעת שהבריחו מזון ודלק למשפחותיהם העניות, וזאת באמצעות מטוסי תצפית אמריקניים וישראלים, עד שאחד העיתונים האמריקניים חשף את הפשע הנורא הזה. הפושעים שביצעו את הפשע הנורא הזה לא הובאו לדין, והעולם הצבוע התומך בכם ממערב (ארה"ב) וממזרח (רוסיה, אירן) אינו אלא שותף שלכם. טורקיה לא תשקוט ולא תתפתח אם העם הכורדי שבה לא יקבל את כל זכויותיו הלגיטימיות".
בתגובה אחרת, תחת הכותרת "גזענות", כותב עִיזַת: "עבדאללה גול מדבר על כל בעיות העולם, אך הוא שוכח את הבעיה של חלק גדול מעמו, הלא הם הכורדים. הוא בכלל לא מתייחס לבעיה זו, למרות המאבק המזויין שעלה בחייהם של עשרות (אלפים). זוהי הגזענות הטורקית המקננת בלבותיהם הלאומיים (החילוניים) והאיסלאמיסטים (הדתיים) כאחד".
בעניין הכורדי, שאותו עקף נשיא טורקיה באלגנטיות והמגיבים העמידו בפניו מַראָה, ראוי שמדינת ישראל תעשה חשבון נפש. נשק ישראלי שנמכר לטורקיה במשך שנים ארוכות שימש את השלטון במלחמתו נגד הכורדים, ובישראל ידעו זאת היטב. נכון שארגון פ.ק.ק. מוגדר כארגון טרור, ונכון שהמאבק האלים שהוא ניהל ברחובות טורקיה ובהריה אולי הצדיק הגדרה זו. ולמרות שיש לנו הבעיה המקבילה שלנו עם הפלשתינים, והצלחה כורדית להשתחרר מהעול הטורקי הייתה אולי מעודדת את המאבק הפלשתיני נגדנו, עדיין ראוי שנעלה את השאלה המוסרית האם הרווח הכספי מעסקות הנשק עם טורקיה שווה את נקיפות המצפון שלנו על שאנו מסייעים לדיכוי הכורדים.
איני טוען כי על ישראל לספק נשק לכורדים ולעודדם לפתוח במרידה כללית שאולי יצליחו בה. אבל ראוי היה להתייחס לשאלות של מוסר גם מול טורקיה, המעצמה האזורית, בשאלות הכרוכות בדיכוי הכורדים כיום, כמו בטבח הארמנים בעבר. איני מאוהדיו של
יוסי שריד, ואיני ולא הייתי שותף לדעותיו, אך עדיין מהדהדת באוזנַי תביעתו - כששימש שר חינוך בממשלת רבין אחרי 1992 - להכניס את שואת הארמנים לתוכנית הלימודים בישראל. הוא הושתק אז בשם "האינטרסים", ואני חשתי אז כי הוא צודק. יש באפשרותנו לסייע לכורדים, למשל, על-ידי הגשת תלונות לבתי דין בינלאומיים נגד קצינים טורקיים על אופן טיפולם באוכלוסיה הכורדית בטורקיה ובעירק. כך גם ילמדו הטורקים את אחד הכללים של התנהגות ראויה, כי מי שמתגורר בבית מזכוכית, כדאי שיימנע מלהשליך אבנים.
טורקיה היא , ללא ספק, מעצמה אזורית חשובה, וישראל תצטרך לכלכל היטב את צעדיה מול מדינה זו, על-רקע השינויים המתרחשים באזור ולאור הסוגיות הבלתי פתורות עמה - ממשט המרמרה ועד הגז. הסיוע שטורקיה מגישה למורדים באסד מעמיד אותה בעימות, בינתיים עקיף, עם אירן, שאינו מרתיע אותה מלהציב בשטחה את מערכת הטילים של נאט"ו שנועדו להגן על אירופה מפני טילים בליסטיים אירניים. נראה כי בסוגייה האירנית טורקיה עשויה למלא תפקיד חשוב, לא "מאהבת מרדכי" אלא "משנאת המן"...
