כשהיו מדברים בנוכחותה של
גולדה מאיר - שהשתייכה למחנה היונים במפא"י - על "עם פלשתיני" ועל "פלשתינים", הייתה מאדימה מזעם, וטוענת בלהט כי אין ולא היה עם כזה, וכי הערבים החיים בארץ ישראל אינם עם נפרד, אלא חלק מן העמים הערביים שמסביבנו. אך היום, מי שטוען כך מתוייג במקרה הטוב כימני "קיצוני", וכידוע, קיצוניות היא סרת טעם, שלא לומר מאוסה, וככזאת - בלתי ראויה להתייחסות רצינית.
תיוג כזה הוא רק אחת הטכניקות שנוקטים בישראל מחניקי השיח הציבורי. טכניקה אחרת היא הלעגה והמאסה של עקרונות וערכים מושרשים כמו לאומיות, אהבת מולדת, או אפילו כלכלת שוק-חופשי. בנוסף, יש שימוש באיסור, חברתי או חוקי, על השמעת רעיונות באמצעות תיוגם כבלתי תקינים פוליטית, הפיכתם לצורה של הסתה, או איסלאמופוביה - והיד על הפה עוד נטויה.
עריצות הקלישאות אך קיימת דרך נוספת לניתוב הדיון הציבורי שאינה כה קלה להבחנה, והיא כפייה של מושגים וקביעות משוללי יסוד באמצעות חזרה קבועה עליהם, עד שהם הופכים לאמיתות מקובלות שאין עליהן עוררין, ולאבני הבניין של השיח הציבורי. בהרצאה שנשאתי לפני שנה במסגרת כנס של "מכון ירושלים לחקר שווקים", הדגמתי טכניקה זו של שימוש ב"אמיתות" מתחום הסכסוך הערבי-ישראלי, והראיתי את השפעתן המחניקה על השוק הדעות החופשי. לאחר מכן הדברים גם פורסמו ב"מראה".
עתה, שנה מאוחר יותר, סיפור השער של הגיליון האחרון של הדו-שבועון "National Review”, מוקדש לתופעה זו בדיוק, בעקבות פרסום ספרו החדש של יונה גולדברג "עריצותן של קלישאות" ("The Tyranny of Clichés”). קלישאות עריצוֹת אלה, כפי שמכנה אותן גולדברג, הן מושגים בלתי מוגדרים מכילי-כל. בעוד שספק אם יש שני אנשים המסכימים על תוכנם, יש הסכמה על מאפיין אחד שלהם: היותם רעים, כמו "פאשיזם" למשל, או טובים, כמו "צדק חברתי". אלא שקלישאות אלו משמשות למעשה פסאדה, שמאחוריה מסתתרים רעיונות, הנחות בלתי מבוססות ומטעות, ואף אידיאולוגיות. חשיפה לדיון אמיתי של מה שעומד מאחורי אותן קלישאותן הייתה גורמת להתנגדות גורפת אליהן. זוהי כמובן הסיבה שחשיפה כזו היא לצנינים בעיניהם של אלה שהמציאו אותן והחדירו אותן לשיח הפוליטי-חברתי.
היות שמקנן בי חשד שגולדברג אינו נמנה על קוראי "מראה", אין לי אלא להסיק, כי לא רק ישראל התברכה בסותמי פיות, אלא שהם מצויים גם באמריקה, ושמתקיימת החלפת מתכונים והוראות הפעלה משני עברי האוקינוס.
כאמור, אחת התוויות, וכאלה יש כמובן רבות, שמדביקים מחניקי השיח הציבורי בישראל על עמדות יריביהם במטרה להדירן משוק הרעיונות, היא "קיצוניות". ההיפך מקיצוניות הוא כמובן "מתינות", כש"המתון" הוא גם "סביר" וגם "מידתי". כדאי לשים לב כי גם למושגים אלה יש שתי התכונות המקנות להן מקום
כבוד במועדון הקלישאות העריצות: האחת, שהמאפיין היחיד שניתן להגיע להסכמה בקשר אליו הוא השתייכותן למחנה ה"טובים", והשנייה - שהן לעתים קרובות מהוות פסאדה, שמאחוריה מסתתרות אידיאולוגיות, שהן בדרך כלל רדיקליות ונשכניות ורחוקות מלהיות "טובות".
אצלנו, עמדות פוליטיות בכלל, ו"קיצוניות" בפרט, אינן נבחנות ביחס לאירועים ולמצבים במציאות, וגם לא על-פי טיב הפתרונות שהן מציעות לבעיות המתעוררות; הן נבחנות על-פי סקאלה, שרירותית לכאורה, של "ערכים" המוצעים ב"שוק הרעיונות" בזמן נתון. קשת "ערכים" זו משתרעת מעמדה "קיצונית ימנית", דרך העמדות ה"מתונות" ועד לזו ה"שמאלית" (שהיא כמובן אף פעם לא קיצונית). אך היות שהקביעה מהי עמדה "ימנית" לעומת עמדה "מתונה" אינה נעשית ביחס לנתונים והבעיות האמיתיים, הרי שלתוויות אלו אין משמעות אינהרנטית משל עצמן, וקביעת מיקומן בקשת הדעות היא אפוא שרירותית לחלוטין.
מה כל כך "סביר" או "גמיש" בעמדות הללו? כך, למשל, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, יצא משה דיין בהכרזה, כי יהיה מוכן לשאת ולתת עם הערבים על יהודה ושומרון תמורת שלום. מאז, ניסיוננו המצטבר זה 45 שנה מראה בעליל, כי אין לרעיון הזה שום אחיזה במציאות, היות שלא רק שאין לשני הצדדים מטרה משותפת, אלא שלמעשה, מטרותיהם סותרות זו את זו: ישראל מבקשת לחיות ולשגשג, ואילו הערבים מעוניינים למחוק אותה כלא הייתה, ועדיף מבחינתם כי גם תושביה היהודיים ייעלמו מעל פני האדמה.
אך למרות זאת, זה ארבעה עשורים ומחצה הרעיון של "שטחים תמורת שלום" ואחר כך "מדינה פלשתינית תמורת שלום" מתוייג כ"סביר" ודוגליו - כ"גמישים". ה"גמישות", למרבה האבסורד, נמדדת בכמות ובטמפרטורה: כך וכך אחוזים מיהודה ושומרון, ירושלים ורמת הגולן, תמורת שלום קר, פושר או חם.
אילו הייתה זו רק שאלה של תיוג עקום של עמדות פוליטיות - ניחא. אלא שבעולם הקלישאות העריצות, ל"גמישות" - במיוחד כשמדובר במו"מ עם הפלשתינים - יש מעמד של מלוכה. כך, עוד לפני שהשתלטו עלינו הקלישאות, בשנים שמיד אחרי מלחמת ששת הימים, ישראלים מעטים בלבד היו מוכנים לתת לערבים את כל יהודה ושומרון תמורת שלום; ואת אלה שהיו מוכנים לכלול בעסקה זו גם את ירושלים - אלה שנחשבו להזויים - ניתן היה לספור על אצבעות יד אחת. אלא שלא כל כך מזמן - אף על-פי שהפלשתינים הראו לנו את כוונותיהם האמיתיות כשהם מהללים ומשבחים את הטבח שהם מבצעים בנו ושוטפים את מוחם של נתיניהם בתעמולת שטנה נגדנו - בדיוק עסקה הזוייה כזו הציעו לערבים שני ראשי
ממשלה המשתייכים למה שנחשב היום "מרכז" פוליטי:
אהוד אולמרט ו
אהוד ברק.
כאשר הטעויות בחשבון של החנווני במכולת הן תמיד לטובתו, לא יהיה זה מרחיק לכת להניח כי אלו אינן מקריות. אותו הדבר ניתן לטעון גם על ה"גמישות" שהשתלטה במשך השנים על שוק הדעות. זה תמיד נע בכיוון אחד - לעבר תביעה לעוד ועוד ויתורים מצד ישראל. זאת, בלי שיובאו בחשבון אפילו ההתפתחויות האחרונות כמו "האביב הערבי", השתלטות חמאס ברצועת עזה ושלטון חיזבאללה בלבנון. והיות שהדרישה ליותר ויותר גמישות גורמת לסחף מתמיד שמאלה של הקשת הפוליטית, מותר לנו להניח כי יש יד לא כל כך נעלמה המנצלת את מושג ה"גמישות" למטרותיה, ושהיא בעלת זהות מאוד מסויימת.
השוק הנוכחי של העמדות הפוליטיות אינו תוצר של התקשורת בלבד. תורמים לו גם אנשים מעולם האקדמיה, אמנים, סופרים ומשפטנים, שיוקרת מעמדם החברתי מעניקה לגיטימיות ציבורית לדעותיהם השמאליות. וכך, בהתאם לעיקרון התיוג, העמדות הרדיקליות של אתמול מקבלות מעמד של "מתינות", והופכות להיות העמדות של "מרכז המפה הפוליטית", ובכך הן גם מפנות מקום לעמדות רדיקליות יותר. כי לאמיתו של דבר, לא ברור כלל מה בעצם "מתון" ברעיון של "שתי מדינות לשני עמים" ברצועה האדמה הצרה שממערב לירדן, או מה בעצם "סביר" במתן מדינה לרשות טרור המכריזה על מחבלים מתאבדים כעל גיבורים לאומיים והשוללת את
עצם הרעיון שקיים בכלל עם יהודי, שלא לדבר על הכרה בזכותו לריבונות מדינית.
רוצים להיות ב"מקום טוב באמצע" אין כמובן טעם לחפש היגיון מדיני בתיוג דעות אלה כ"מתונות", אלא להתמקד במטרתם ובשיטותיהם של אלה המקדמים אותן ומתייגים אותן ככאלו. בכנותם דעות כאלה, באמצעות הקלישאות העריצות, כשייכות ל"טובים", הם למעשה מנצלים את שאיפתם הטבעית של בני האדם להיחשב "מתונים" ו"סבירים". שאיפה אנושית זו אינה נובעת רק מן ההקשר החיובי שיש למילה "מתון" בעולם היומיום הלא-פוליטי, אלא גם מן הרצון להיות "במקום טוב באמצע", מוקפים באנשים מכל צד, או בלשון אחרת - להיות ב"מרכז". שאיפה זו גוברת במיוחד אם המציאות הופכת למעשה לבלתי רלוונטית כקנה מידה להערכת דעותיהם הפוליטיות, הכלכליות או החברתיות, ובסופו של דבר מיקומם יחסית לאחרים הופך להם לסמן הדרך היחיד. יתירה מכך: ריחוקם של אלה האוהבים למקם את עצמם במרכז משולי הקשת הפוליטית מונע מהם להבחין שזו נעה בהתמדה שמאלה. הם ודאי אינם מודים, שייתכן כי מאחורי הקלעים ניצב מישהו המתמרן אותם שמאלה, ובמקרה שלנו - לעבר אובדן הזהות הישראלית והיהודית.
בעולם הפוליטי, כאשר חוסר אידיאולוגיה והיעדר השקפת עולם מצטרפים אצלנו לרצון להיות "מתון", מתרחשות שתי תופעות. האחת היא התכנסות למרכז של מפלגות שהיו בעבר בעלות זהות נפרדת ושהיו להן עמדות שונות וברורות, כמו הליכוד מצד אחד ומפלגת העבודה מהצד האחר. השנייה היא שזה 35 שנה, ערב כל מערכת בחירות, קמות מפלגות "מרכז" - שינוי, ד"ש, צומת, מפלגת המרכז, הגימלאים וקדימה הן רק כמה מהן. מפלגות "מרכז" אלה גורפות מספר מנדטים גדול מספיק כדי להוות לשון מאזניים כמעט בכל קואליציה, רק כדי לגווע לפני מערכת הבחירות הבאה.
אלה המהללים את ה"מרכז" בדרך כלל מתהדרים בכך ש"מתינות" עמדותיהם תואמת את העקרונות של "שלטון החוק". אלא שלאמיתו של דבר, שלטון החוק הוא ניגודו הגמור של מרכז "פרגמטי מתון". זאת, הואיל והחוק אינו בהכרח משקף את דעתה העכשווית של מרבית האוכלוסיה, גם אם התקבל על-ידי הרוב של נציגי הבוחרים. החוק הוא במקרים רבים פרי של שיקול דעת, דיון וניסיון מצטבר, של התייעצות עם מומחים, וככזה אינו מושפע רק מפופולריות מזדמנת של נושאים והצעות העולים על סדר היום הציבורי, אלא מטפל ונותן מענה סדור וארוך טווח לבעיות. בכך, החוק גם משמש מגן לתושבי המדינה מפני גחמות וכסילות של מנהיגים, שהרי גם הם אמורים להיות כפופים לו.
הדבר נכון באותה מידה גם למצעי מפלגות ולהכפפת המנהיג להם. מצע כזה מיועד בדיוק על-מנת להבטיח שהמנהיג מטעם המפלגה יפעל בהתאם לו, וכך ייצג את כוונותיהם ומטרותיהם של בוחריו. גם מצעי המפלגות הללו הם פרי של מחשבה וניסיון רב-שנים, והם נועדו למזער את הסיכוי שמנהיגי המפלגות יקבלו בחופזה החלטות מוטעות הרות גורל.
אך מפלגות ה"מרכז" דוחות את רעיון המצע המחייב. הן מתגאות דווקא בכך שמנהיגיהן אינם כבולים לאידיאולוגיה, ושבהסתמך על עברם של אותם מנהיגים - יהיה זה בצבא, באקדמיה או בתקשורת - יש לאפשר להם לפעול רק על-פי השכל הישר, ובהתאם למה שיכתיבו להם האירועים בשטח. מפלגות ה"מרכז" רואות ב"אי-קביעת מסמרות" ובהיעדר תוכנית מנחה - חוכמה יתרה. לכן גם מצען של מפלגות אלה מנוסח בקווים כלליים, שלמעשה אינם כובלים את המנהיג, אלא אם כן לעשות "טוב" (או להביא "תקווה", "שינוי" או "עתיד טוב יותר") מהווה השקפת עולם או מצע.
בדרך זו, מפקידים למעשה מצביעיהן של מפלגת "מרכז" את גורלם, ולא פחות מכך את גורלנו, בידי מישהו שינווט את הספינה, מבלי שיתחייב לדרך מסויימת או לאי-חציית קווים אדומים כלשהם. הצבעה עבור מנהיג כזה משמעותה לתת לו יפוי כוח כללי לעשות כל מה שעולה על דעתו, ובלבד שיעניק למעשיו מראה של חוקיות. בישראל, למרבה הצער, התנסינו על בשרנו בתוצאות המאוד בלתי מבורכות של מנהיגות כזו, שבהיעדר אידיאולוגיה ברורה, נכנעה ללחץ שהפעילו עליה התקשורת בעלת הנטייה השמאלית ואחרים האוחזים במושכות של השיח הציבורי.
אבל מתברר שלפעמים גם ליכולת לתמרן את הציבור בישראל יש מגבלות. וכך, מפלגות ה"מרכז", רובן ככולן, מחזיקות מעמד קדנציה אחת בלבד. זאת, היות שהמציאות, כלומר אירועים אמיתיים, תובעים התמודדות בדרך של קבלת החלטות בעלות השלכות ארוכות טווח, בעוד שה"פתרונות" שמציע "מחנה המרכז" נכשלו בכך כישלון חרוץ. כי מנהיגים זקוקים למסגרת רעיונית מנחה בעלת מבט היסטורי ואידיאי המבוססת על שיקול ומחשבה, שתאפשר להם לראות את המשעול ביער הסבוך שנקרא מדינה. לעומת זה, הכלים העלובים העומדים לרשותם של מנהיגים ממפלגות ה"מרכז", בצירוף הלחץ הבלתי פוסק המופעל עליהם לאמץ עמדות "מרכזיות" ו"מתונות", מבטיחים למעשה את אי-עמידתם של אותם מנהיגים מונהגי-האליטות במשימה.
הדברים מתנהלים כך הואיל ועמדות "מרכזיות" אלו למעשה אינן "מתונות" כלל. בהתיחס למציאות האמיתית, הן דווקא קיצוניות מאוד בנזק העצום וארוך הטווח שהן מביאות. זאת, משום שאת העמדות הללו לא קובע ולא מאיץ ליישם שום "מרכז" מדומיין, אלא דווקא מיעוט נחוש וממוקד-מטרה. מיעוט זה מנצל את האווירה תומכת-"מרכז פרגמטי" שהוא עצמו יצר, על-מנת לקדם רעיונות רדיקליים, גם אם הם עטופים במושגים כמו פרגמטיזם, גמישות, צדק חברתי, דמוקרטיה ושלטון החוק. אותו מיעוט מבטיח לנו כמובן, כי בניגוד לאידיאולוגיות והשקפות עולם "פנאטיות" ו"קיצוניות", הם לא רק יביאו לשיפור מעמדה של ישראל בעולם, אלא גם יניחו לפתחנו שלום, שוויון וצדק. מה חבל (להם ולנו) שהדברים לא בדיוק פעלו כך.
נוכח הכשלונות החוזרים ונשנים של מפלגות ה"מרכז" ושל המדיניות שהן מקדמות, ניתן היה לצפות כי הציבור בישראל היה כבר מזמן עורך חשבון נפש אמיתי. אלא שחשבון נפש כזה הוא בלתי אפשרי, כל עוד אין הכרה בכך שהשיח הפוליטי כבול ומנותב על-ידי מיעוט אידיאולוגי בעל אג'נדה מוגדרת. אך מיעוט זה - אשר בשל העמדות הציבוריות שהוא תופס, שולט כמעט בכל הזירה של הדיון הציבורי - מאפשר השתתפות בו רק בנתיבים שהוא עצמו סלל באמצעות אותן קלישאות עריצות שהוא יצר למעננו. ה"אמיתות" שהוא קבע מקדשות, ולא בכדי, חוסר בהירות, פרגמטיזם וחוסר המחוייבות למדיניות כלשהי או לקביעת יעדים אמיתיים, מלבד "שלום" ו"צדק חברתי" כמובן.
בדברו בשבח היעדר-המחוייבות לאידיאולוגיה, אותו מיעוט רדיקלי (שכאמור דווקא יש לו אידיאולוגיה מוגדרת) משריש בציבור את התפיסה שאין חשיבות או רלוונטיות לדרך שעליה התחייב המנהיג בפני בוחריו. בשם נאמנות מזוייפת ל"דמוקרטיה", ל"זכויות האדם" ול"שלטון החוק", מרגיל אותנו מיעוט זה להפחית מערכם של רעיונות, דעות או דרך פוליטית (מלבד הדרך הפוליטית שלו, כמובן). מדובר לא רק בהחנקה של השיח הפוליטי אלא בזיהומו. ובישראל, כשהדיון הפוליטי מזוהם כך ומנותק מן המציאות, הדבר עלול להביא אסון.
