אם יש את נפשכם לראות את המראה של שכונה בעיר העברית הראשונה, שהעברית בה במיעוט, לכו לשכונת שפירא בתל אביב, לכו לשכונת התקווה. ראו איך נראות השכונות האריתריאיות-סודניות חדשות. שכונות בהן גרים גם יהודים, תושבים ותיקים, רק שאינם מעזים להראות עצמם יותר מדי. הם חשים כבגטו בשכונתם שלהם. מגיפים דלתות ומחכים שייעשה משהו. בעוד ברחובות משוטטים בנחת הסודנים, האסייתיים, האריתריאים ועוד כהנה וכהנה זרים ומוזרים.
ובעוד השמאל מנפנף באהבת הזר ובקבלת הפליטים המסכנים שבינתיים פשטו בכל הארץ תחת כל עץ רענן, בניין ובכלל - בכל מקום עבודה המחפש כוח עבודה זול וקל לניצול; מתרבים הפליטים האלה ועוד מעט לא נדע מי ואיפה, כמה ואיך זה קרה לנו...
הביטו סביב, במרכולים, באתרי הבנייה, במוסדות הסיעודיים, בניקיון - הם נמצאים שם. עובדים עבודה קשה. בגו שפוף ובמבט חצוף. הנוכחות המוגברת והמאיימת של פליטים הנוהרים בהמוניהם למדינה הקסומה ומכניסת האורחים הזאת - ישראל, צריכה להטריד ולעורר כל מי שעתיד המדינה ושלום התושבים חשוב לו. הממשלה, חברי הכנסת, ראשי ערים, אנשי ציבור. כולם.
אהבה לזר. זרות לאח בינתיים זהו כוח עבודה זול, והם לא מפריעים לאנשים מסוימים, כי הם גרים בשכונות המסכנות ההן: בשכונת התקווה, בשכונת שפירא ובשכונות חלשות נוספות. שכונות שממילא מי "סופר" אותן?... כל עוד הם לא שוכרים דירת שלושה חדרים ברמת אביב ג' לכ-30 פליטים ביחד, בחברותא, יושב השמאל רגוע מול מקלדתו ומחפש עוד דרכים לאשר את נוכחותם, לסייע להם. ככה זה כשהלב מלא אהבה לזר, וזרות לאח.
כוח העבודה הזול הזה מתרבה ומביא עוד כוח עבודה זול - בשיטה הידועה והמפורסמת של חבר מביא חבר. ובשכונות נעשה צפוף. ומעיק. ומפחיד. ואיך שזה נראה היום - נראה שכל עוד נוכחותם מצטמצמת לשכונות המצוקה - רק בשכונות חשים במצוקה.
טיפול מיידי - בנחישות ובתקיפות! חייבים לעשות מעשה! כי מאיך שזה נראה היום, לא רואים את הסוף לזרם של התגנבות הרבים האלה לארצנו. על הממשלה להפסיק את האיום הסודני הזה. להפסיק את הזרם האריתריאי הזה. בנחישות ובתקיפות ייעצר זרם הפליטים הנמשך. בנחישות ובתקיפות ייקנסו ויענשו מעסיקי הזרים האלה ללא רישיונות. בנחישות ובתקיפות יגורשו לאלתר כל אותם מסתננים שמסתננים לאט-לאט. או אולי לא כל כך לאט...
הם עובדים, שוכרים בתים, אולי מתחתנים, יולדים ילדים. ואז יהיה צורך להתעסק גם בשאלות גירוש ילדים, אזרחות וכולי וכולי. וזה - יהיה באמת קשה! במיוחד במדינה ללא רגע דל כמדינתנו הקטנה וטובת הלב.
