מצפון תיפתח הטובה לפליטים?

קיבלתי תגובה למאמרי "שכונה ללא תקווה". המגיב מזכיר את השואה, את הארצות שסגרו את שעריהן בפני הפליטים. וזה אולי מצריך חשיבה מחודשת. האם אכן הפליטים וחייהם בסכנה? ואם כן, אולי יש לערוך כינוס חירום באו"ם ולדאוג להם? כי למה דווקא מדינת ישראל הקטנה, הצפופה והמאוימת מכל עבריה תארח כל-כך הרבה פליטים כשהזרם רק גובר ולא רואים את הסוף, אם יהיה כזה מעצמו? להלן התגובית במלואה: "אילו היו האירופים קולטים את מיליוני הפליטים היהודים בזמן השואה, היו ניצלים חייהם של 6 מיליון יהודים. אסור לנו לשכוח זאת. עלינו לפתוח את ליבנו ואת דלתות בתינו ולקלוט את הפליטים הסודנים המסכנים, שבורחים משם כדי להציל את חייהם. כל משפחה בצפון תל אביב חייבת לאכסן לפחות שני סודנים. כנ"ל כל המשפחות בסביון, בצהלה, בכפר שמריהו וכולי. יש להם בתים גדולים עם המון חדרים ולא ירגישו בכלל שסודני אחד או שניים גרים אצלם. כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו. והשר אלי ישי צריך לתת מהר לכל סודני אזרחות מלאה וסל קליטה. אם נעזור להם להיקלט כמו שצריך, הם לא יהפכו לגנבים, לרוצחים ולאנסים. לכל דבר יש סיבה, רבותיי. אם מבינים את הסיבה, אפשר למצוא לה תרופה". האמת, התרגשתי לתמימותו ולרגישותו של הכותב. ואני מודה שאם כל אזרח בצפון תל אביב, בסביון, בצהלה ובכפר שמריהו, יפתח את ביתו לפליטים ויעזור, הרי שמה אומר ומה אדבר? מי ימנע מהם לעשות חסד? נדרשת ובדחיפות מדיניות חוקית ברורה זה באמת המקום להעיר לכל יפי הנפש הצדקניים הרואים את המצוקה ומעלימים עיניים מן הקשיים של תושבי השכונות המארחים בעל-כורחם את הפליטים הללו, ארחו אותם אצלכם! מיצאו להם דירות בשכונות הצפוניות. מיצאו להם מקומות עבודה. אמצו אותם וחבקו אותם כרצונכם. אבל אל תניחו לתושבים קשי-יום וקשי-חיים להתמודד עם מה שאתם מביאים הביתה. אל תניחו את השערים פתוחים למה שלא נוגע בחיי היום-יום שלכם. ולו גם נפשכם העדינה רוצה בטובת הפליטים, אז כדאי שתחשבו על טובת תושבי השכונות. כי הנהירה ההמונית הזאת של פליטים ללא משפחות, גברים, בעיקר לבד, היא סכנה גדולה ומתרחבת. מול גלי עלייה חוקית ופחות מול עובדים זרים חוקיים, ופחות מול מסתננים שהם אולי פליטים ואולי סתם גברים דורשי עבודה שהגיעו לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות צריך מדיניות ברורה וחוקית. צריך הגבלות וסדר. צריך גם מי שידאג להשליט את החוקים וההסדרים האלה. מה שנעשה היום זוהי הפקרות הגובלת בפשע, של הרשויות המתעלמות ומעלימות העין. כדי לקבל קצת מושג על הקשיים והסבל של תושבי שכונת התקווה, צריך לשמוע את זעקתו של האזרח דרור קהלני: