מגורשים אינני נוהג לכתוב על אותו נושא שבוע אחר שבוע, אך הפעם קשו עלי המאורעות המתרגשים ובאים, ואני נאלץ לשוב לזירת-גזירת העקירה בבית אל, כפי שמדווחות החדשות הטריות ברגעים אלו (מוצ"ש נשא); "ראש הממשלה החליט: גבעת האולפנא בבית-אל תפונה לפי צו בג"צ". גנזתי לפי שעה את רשימתי אשר אמורה הייתה לעסוק בהצפת המדינה באפריקנים זרים ולא-שייכים ובשאלת גירושם, ולהפנות מבטי לכיוון המהופך, למבט הראי האבסורדי - אל היהודים השייכים, אך המגורשים. כן! ה-מ-ג-ו-ר-ש-י-ם.
ואל תשיבוני שבסך-הכל מדובר בשאלה טכנו-משפטית של בעלויות קרקע, או בסוגית מעמד 'שלטון החוק' מול ערכים אחרים. עסקנו בכך במדור זה בשבוע שעבר, והצבענו על לגיטימציה יהודית ומשפטית המלאה ל'חוק עוקב בג"צ'. אני בטוח כי ראש הממשלה יכול בכוחו הרטורי להתמודד מול קטנות שכאלו, ולהסביר לכל באי עולם ש'חוק ההסדרה' הוא צודק וחוקי ומוסרי והגון ומקובל בעולם. אך כאמור לא זו הזירה.
כנראה נוח לראש הממשלה להסתתר מאחורי גלימת החוק, ומתחת לפאת-קש של כס השיפוט הקדוש, ביודעו היטב כי לא זו הזירה. דובריו הסגירו (ומסתמא נשמע גם את קולו האישי במרוצת השבוע שבין כתיבת השורות לקריאתן) כי ההימנעות מ'חוק ההסדרה' נובעת לא בשל אי חוקיותו או בשל אי צדקתו המוסרית או בשל פגיעתו האנושה בשלטון החוק. אלו תירוצים בלבד למשנה מדינית, כניעה לחשש "מה יאמרו הגויים?" ו"זה לא נתפס יפה במסדרונות האו"ם".
ומחשבה טורדנית נוספת מחלחלת, והלב ממאן לעכלה; שמא המלך בנימין, עם 94 ח"כים משמשיו הצייתנים(?), החליט להיכנס לרשימת מקבלי פרס נובל לשלום, במחיר "הארץ אשר אתה שוכב עליה", כמצוטט בראש המדור.
פשע היסטורי איני יודע מה יתחולל בשטח ובכנסת במרוצת השבוע (שלפני קריאת הדברים, ושלאחר כתיבתם), אך לדידי ברור
שכל ארץ ישראל נתקפלה תחת גבעת האולפנה, כמצוטט לעיל. קל להבחין (ומן הסתם רבים יאמרו זאת בימים הקרובים) שפרשת גוש קטיף חוזרת על עצמה, וביתר שאת ועוז; והפעם לא בעזה ה'פינתית' אלא בלב ארץ ישראל, בבית אל, לוז שדרת ההר,
לוז ישובי גב ההר ("ואולם לוז שם העיר לראשונה" כמצוטט לעיל).
עקירת ישובי גוש קטיף, שהיה הפשע הגדול ביותר בתולדות הציונות, נולד על ברכי שכרון המלכות של שרון, אשר רמס בבולדוזריות את כל כללי הדמוקרטיה ושכנע את התקשורת (ולא צריך יותר מזה) כי מפעל עקירה זה יעצים את חוסננו הכלכלי, המדיני והביטחוני. ההיפך בדיוק אירע, ופועלו נרשם לדראון היסטורי ונשמתו מטלטלת בכף הקלע. דור יחלוף עד להגלדת הפצעים האנושיים ותיקון השבר הביטחוני שנגרם. אני חושש
שפינוי גבעת האולפנא צופן בחובו משמעות הרסנית לא פחות, והפעם בלב בנימין (וע"י בנימין...).
כאמור, יצא המרצע מן השק ומן הכסות; הבעיה איננה משפטית בלתי-פתירה, וההסתתרות מאחורי היועץ המשפטי לממשלה והשרים הלגליסטיים מרידור ובגין - אינה אלא כסות למזימה פוליטית תוך ניצול חסות הבג"צ. וצהלת השמאל תוכיח! ואל ישלה אותנו המלך בנימין בתחליפי-עקירה בנוסח "עשרה ביתם ייבנו תמורת כל בית שייהרס" (אנחנו עדין בעיצומו של סרט הקימום החליפי לעקורי חבל עזה), בקרדיט בינלאומי או ב"הכל מתגמד מול הסכנה האירנית". אנחנו יודעים היטב כי תחת מבני 'גבעת האולפנה' נתקפלה כל ארץ ישראל...
יום פורענות אני מציע לחבר כנסת זריז, מן האגף הימני כמובן, שיגיש בקשה דחופה לדחיית הפינוי ב...שבוע ימים, מראשון ביולי לשמיני בו. בנימוקי ההצעה ייאמר וייחרת לדראון עולם: "מטרת הדחיה היא כדי
לכוון את יום הפינוי לצום הרביעי, לשבעה עשר בתמוז, יום אשר הובקעה העיר. ההשראה להצעה זו נשאבה מהברקתו של המפָנה הראשון בחבל עזה אשר השכיל לכוון את יום הפינוי לתשעה באב. ומגלגלין חובה ליום חייב וע"י חייב..."
בעקבות חשיפת המשמעות האמיתית של מהלך זה אני מקוה שכל נאמני לוז ארץ ישראל לא יקנו את התירוצים, ויתייצבו כחומה כנגד מזימת הבקעת החומה הזו, המבצבצת מבעד לגלימת הבג"ץ.