פרשת השבוע, פרשת "בהעלותך" אחת מן הפרשיות הארוכות בתורה מחמת קל"ו פסוקיה (סימנך: "טוב טעם") כוללת 5 מצוות ומגוון נושאים אשר לחלקם ישנה השלכה גם בימינו, כמו למשל: סיפור מקראי המופיע בתחילת פרק י"א ואשר בקריאה ראשונית נדמה ונראה פשוט, הזוי, לא שייך ואולי מיותר. ברם,
אין הוא מיותר כלל וכלל, כדלקמן: הפרק פותח בסדרת תלונות ישראל במדבר: התאוננותו של "העם" (א'- ג') ותלונתו של "האספסוף" (ד' - י') הגוררת בכי והעצמת "התלונה החוצפנית וחסרת השחר של בני ישראל כלפי הקב"ה ומשה שליחו (מדרש גם), באומרם: "מי יאכילנו בשר.
זכרנו את הדגה אשר נאכל (=אכלנו) במצריים חינם...ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו". ואכן, בתחילת הפרק, "העם" נמצא במצב של "כמתאוננים" (ולא: מתאוננים ממש). ועל מה? - "על סתם"!. ללא שום סיבה הגיונית ומספקת. התוצאה: "רע, באוזני י-ה-ו-ה...ויחר אפו". לכן, עונשם היה קשה ביותר כעדותה של תורתנו: "ותבער בם אש י-ה-ו-ה ותאכל בקצה המחנה".
התנא במסכת אבות (ה', ד') מציין עשרה ניסיונות שאבותינו ניסו את הקב"ה במדבר שנאמר (במדבר י"ד, כ"ב): "וינסו אותי זה עשר פעמים". על מימרה זו, הברייתא (=משנה חיצונית) המובאת בשם ר' יהודה (ערכין ט"ו.) מפרטת מה היו הניסיונות: "שנים - בים ושניים - במים. שניים - במן ואחד - בעגל ואחד - במדבר פארן". העולה מכך, שכל "עניין תבערה" לא היה לא היה אחד מעשרת הניסיונות ונראה לנו לטעון, שעצם העובדה שסיפור טראגי הלזה הוא בן שלושה פסוקים בלבד ללא רקע מקדים וללא "פירוט מהותה של התלונה" (מדרש גם), מלמדנו שעניין תבערה היה, כביכול, בחינת "כלאחר יד", קרי: עניין שנעשה כבדרך אגב וללא כוונה מיוחדת.
האומנם?! הייתכן?! א"כ, על מה בדיוק מציינת תורתנו שהיה רע באוזני ה'? למה "העם" נענש בעונש קשה של בעירה/אש ששורפת? אז למה בערה תבערה?!. יש לציין שפרשני התורה, כמו גם גדולי המחשבה וההשקפה היהודית התחבטו והתקשו להסביר את אשר אירע בתבערה. תשובות ותירוצים רבים ניתנו במרוצת הדורות. למשל: רש"י, בהסתמך על המדרש (ספרי במדבר) מסמיך ומצמיד עניין זה למה שנכתב לפניו: "וארון ברית ה' נוסע לפניהם, דרך שלושת ימים, לתור להם מנוחה". דהיינו: חוסר מקום לחנייה ולמנוחה מעמל ומטורח הדרך גרם לעם "חוסר מנוחה".
העם ביטא זאת בהתמרמרות פנימית. לא חיצונית. העם חיפש "תואנה", אמתלה, עלילת דברים באומרם: "אוי לנו, כמה לבטנו (=טרחנו) בדרך הזה שלושה ימים? שלא נחנו מעינוי הדרך". לעומתו, הרמב"ן מוצא בהתאוננות זו בסיס ורקע פסיכולוגי לכל סדרת החטאים שיבואו בהמשך. אשר על כן, אין לחפש רקע וסיבות קונקרטיות להתאוננותו ולתלונתו של העם. במקרה דנן, משה אינו שומע זאת. רק הקב"ה לבדו "שומע" וע"כ נעשה לו רע. ואכמ"ל.
אי לכך ובהתאם לזאת, מעתה יובן, לטענתנו, מדוע העונש של "ותבער בם אש י-ה-ו-ה" הייתה רק "בקצה המחנה" היות שעונש זה הינו "עונש חינוכי" בלבד. סוג של עונש המעורר את הנענש לחשיבה אחרת, חשיבה חיובית על-אף התנאים הקשים (יחסית) ש"העם" נתון בו בעת נדודיהם במדבר, למשל: חוסר מים, חוסר בשר, חוסר של מקום חנייה מסודר ועוד. אשר על כן, כל בר דעת מבין "שזו הייתה מטרתה ומהותה של בעירת תבערה שהבעיר הקב"ה דווקא <
המחנה, או "במוקצין" שבעם, קרי: בשכבה חברתית הנמצאת בשוליים או, מנגד: בקצינים שבעם, קרי: בשכבה חברתית הנמצאת במנהיגות העם. ואולי, ניתן לטעון שגם באלה וגם באלה. ללמדך, לשעתם ולדורות: כל דרך התנהגותית נלוזה ופסולה בעיני ה', תגרור בעקבותיה עונש מיידי וקשה. וכל חפצו וחשקו של הקב"ה בעולמו הוא: ביטחון ואמונה צרופה במעשיו ובדרכיו וצרור עשרת הפעלים הרציפים במסגרת שלושת פסוקי היחידה: "ויהי העם כמתאוננים, וישמע, ויחר, ותבער, ותאכל, ויצעק, ויתפלל, ותשקע, ויקרא" מעיד יותר מכל על העניין המיוחד ועל הדרמטיות שב"סיפור תבערה" ועל היותו של סיפור טראגי זה אירוע מכונן בחייה של האומה הישראלית-היהודית לדורותיה.