שנתיים בלי לובה אליאב

ביום שישי הקרוב (15.6.2012, כ"ה בסיוון תשע"ב), יתכנסו במוזיאון תל אביב לאומנות מוקירי דרכו של לובה אליאב, ויתייחדו עם זכרו של אדם יקר, שהלך מאיתנו לפני שנתיים. את המעמד יכבדו ראובן ריבלין, יושב-ראש הכנסת, רב אלוף בני גנץ, רמטכ"ל צה"ל, אופיר פינס יושב-ראש עמותת "ארץ הצבי" ורון חולדאי, ראש עיריית תל אביב. ראוי לובה אליאב, שהמעמד המכבד את זכרו יהיה ממלכתי, הגם שבחייו הממלכה לא תמיד הייתה פתוחה להקשיב לו. ברשימה זו אין לי יומרות להתמודד עם מלוא חופן התכנים והעשייה של לובה אליאב. אני תוחם עצמי אך ורק ב-ד' אמות של אפיזודה אחת בחייו. בלובה אליאב, שבא אל לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל, באחד מרגעי השיא של האופוריה הישראלית, כמה ימים אחרי מלחמת ששת הימים, בסוף יוני 1967, והניח בפניו מכתב התפטרות מתפקידו סגן שר לפיתוח אזורי. לוי אשכול, שהיה מופתע, שאל את לובה "למה, מה אתה רוצה יונגרמן?". תשובתו של לובה הייתה מאוד קצרה וענינית - בגדה המערבית וברצועת עזה ייחרץ העתיד שלנו לטוב ולרע. אני רוצה להכיר מקרוב את האוכלוסיה, לחקור ולנסות להבין את מה שחי נושם ותוסס ומאתגר אותנו לפעולה שקולה, לכן עכשיו אני מודיע לך על התפטרותי. במשך חצי שנה סייר במחנות הפליטים עבר לאורכם ולרוחבם של מה שנקרא באותם הימים "השטחים המשוחררים". המסקנות שהגיש לובה ללוי אשכול הגיעו אל אדם כבוי ופגוע, ששידר לסובביו מרירות ועיפות. הדיווח והמסקנות של לובה כבר לא ענינו אותו. הוא קיבל את מה שאמרו לו יועציו כי מדובר בלובה מרחף , בלתי מציאותי, נגוע בשמאלנות הזויה . והכל עקב מאמר שכתה בעיתון "דבר" בנובמבר 1968, שנה לאחר המלחמה - "בניגוד לדעות המקובלות , אני מבקש לטעון נגד הסברה המקובלת , שהעם הפלשתיני נהנה מכל סימני הזהות המעידים על קיומו של עם". לובה הדגיש במאמר, "כי קיימת תודעה לאומית פלשתינית. קיימת פזורה פלשתינית השומרת זיקה למולדת ... העם הערבי הפלשתיני הוא אולי העם בעלי סימני הזהות הבולטים ביותר וקשרי הליכוד הלאומי החזקים ביותר בין עמי ערב... "יש לראות את העם הפלשתיני כראות עובדה קיימת ולא להתכחש אליה". הקטעים האלה ועוד קטעים אחרים בסדרת המאמרים ב"דבר" הרתיחו את גולדה וגלילי. מיותר לציין שההיסטוריה הייתה יכולה להראות אחרת, אם הצמרת השלטונית הייתה קשובה ללובה ולא נפנפה את מאמריו לפחי האשפה. במקביל ללובה עסק בהשפעת מלחמת ששת הימים על העם הפלשתיני האלוף במילואים פרופסור יהושפט רכבי, שהיה גם ראש אמ"ן, והגיע למסקנות דומות לאלו שהגיע לובה אליאב. למרות האיבה של גולדה ללובה אליאב הוא נבחר בינואר 1970 למזכ"ל מפלגת העבודה. בחירתו הפיחה תקוות רבות. בטיים פורסם ראיון מקיף עם לובה, שגולל בפני המראיינים את משנתו המדינית משנת "ארץ הצבי". גולדה, שהייתה כבר ראש ממשלה, דרשה מלובה להתכחש לראיון, והיא נתקלה בתשובה שלילית מוחלטת. לובה חש שלא יוכל למנף את רעיונותיו במיוחד אחרי מסמך גלילי ( אליו אתייחס ברשימה נפרדת) והגיע לכלל החלטה מצערת, כשבאפריל 1971 הוא מגיש את התפטרותו מתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה. התמקדתי באפיזודה אחת, המעידה על ההחמצה הגדולה של של החברה הישראלית, שלא הייתה קשובה למשנתו של לובה. החמצנו רבות כחברה שלא סייענו במידה הנדרשת, שרעיונותיו יתנחלו בלבבות ויהפכו למעשה מדיני. בנקודת זמן זו עשה לובה אליאב טעות מרה. בכך שלא הקשיב לרעהו, הסופר אלי עמיר, ויצא למדבר הפוליטי לפעולה מחוץ לממסד, מחוץ למקומות בהן מתקבלות ההחלטות ההיסטוריות.