פליט התיאטרון האוונגרדי

משה ליפשיץ כבמאי נודד. הבמאים הנודדים, אותם 'ווגבונדים' מופלאים, שהילכו בארץ בשנות היישוב וגם לאחר קום המדינה, וביימו הצגות תיאטרון בקיבוצים במושבים ובמושבות הרחוקים מתל אביב - הם תופעה תרבותית מיוחדת במינה, שטרם נחקרה כראוי. לבד ממאמרים בודדים ומסות יחידות, (עזה צבי למשל, במסותיה על אביה רפאל צבי). לא נסקרה התופעה הזו בכל היקפה. הייתה זו קבוצה של אידאליסטים, שליחים מטעם עצמם, שבשנות השלושים הארבעים והחמישים נדדו מיישוב ליישוב והביאו לחלוצים את בשורת התיאטרון. הייתה זו חבורה של אנשי רוח שהתמסרה לשליחותה ללא תמורה הולמת, וללא ביטחון כלכלי. הם היו מתארחים ביישוב, ומשכנים בו לפעמים גם את משפחותיהם, עד 'נשף הסיום' המיוחל והקתרזיס הציבורי שליווה אותו. שבועות ארוכים, חודשים מתישים, של התמסרות ללא קץ, ללא חשבון שעות ושינה, הסתיימו בחגיגת תיאטרון מקומית. חגיגות התיאטרון הללו הפכו לימים לציון דרך בתולדות היישובים. מקור לזיכרונות ילדות עשירים ומסמני זהות מקומית.

הבמאי הנשכח

משה ליפשיץ, הבמאי הנשכח, משורר היידיש, ופליט נרדף שבקושי הגיע לארץ ישראל, בשנת 1934, היה אחד מאותם במאים נודדים אגדתיים. בשל אופיו ובשל השקפותיו לא האריך בעבודותיו. ממשרתו כדרמטורג הבית של תיאטרון "הבימה", משרה שסידרה לו מיטיבתו מרגוט קלאוזנר, התפטר לאחר כמה חודשים. אבל... הוא הספיק – בטרם התפטר - אפילו לשלוח כמה מכתבי סירוב, אדיבים אך לא כל כך נחמדים למחזאים עבריים ששיחרו אל במת "הבימה"!. האיש שהובא ארצה מעשרות שנות חיים בגולה, חש בעצמו די כוח שיפוט וביקורת וידיעת העברית החיה בארץ, עד כדי משלוח מכתבי סירוב. אבל מאז התפטרותו התקשה מאד למצוא עבודה ופרנסה. הוא עסק בכמה פרנסות. לאה גולדברג מספרת בזיכרונותיה: " כולנו היינו שרויים במצב חומרי גרוע למדי, אך העני מכולנו היה ליפשיץ, שלא הייתה לו שום עבודה קבועה, והוא עבד במסירות מאין כמוה. יחסו לכסף היה בכלל יחס שבקלות-ראש גמורה. היה נהרג על כל פרוטה, אך ברגע שהיה סכום כסף בידיו יכול היה לבזבזו על דברים של מה-בכך ללא כל חשבון, היה בלתי אחראי לגמרי כלוקח ונותן. דבר זה גרם לסיבוכים לא מעטים בחברת ידידיו ומכריו. תמיד היה שקוע בחובות וללא דעת גבול של "שלי ושלך", אך אני בטוחה שרבים היו גם חייבים לו והוא בעצמו לא ידע זאת.

הבמאות הנודדת - קרש הצלה

בעבודות רבות שעסק בהן בארץ, כדי להתפרנס איכשהו, נפל בחלקו במשך זמן מסוים לעסוק גם בהוראה, באיזה מועדון בשכונת-עוני בתל אביב. זוכרת אני באיזו חיבה סיפר לי על הילדים חניכיו, בייחוד על אחד פרא ומוכשר, פרוע ועדין ביותר. אפילו את שם הילד אני זוכרת עד היום: חנוכה... אך גם דבר זה לא האריך ימים – התקופה הייתה כזאת, האיש היה כזה. רק בשנת חייו האחרונה אפשר היה לנחש, כי ייתכן שיגיע לאיזה מצב של מנוחה וקבע. משהו, כמו שאומרים, "היה באוויר"..." משום כך הייתה "הבמאות הנודדת" בקיבוצים בבחינת הצלה בשבילו. הוא ידע לביים, הוא היטיב לעבוד עם שחקנים, הוא חש קרבת השקפות אל חלוצי הקיבוצים, התיאטרון היה תשוקתו האמיתית. לכל קיבוץ שעבד בו הביא אתו את המטען התרבותי הענק שהיה טעון על שכמו. את הידע העצום שלו, את הרב-לשוניות שלו. השחקנים הצעירים כתבו על כך בזיכרונותיהם, זה הרשים אותם מאד. הם חשו אליו כבוד רב. הוא היה בשבילם אבא גדול, מנטור שבא "משם", מאירופה שהחלה כבר לבעור, חונך ובמאי אהוב. בשתי הצגות קנה את עולמו בעמק הירדן. "השקיעה" לאיסק באבל, שביים בקיבוץ אפיקים, מארס 1937. והשנייה "כיצד חוגגין", בבית זרע שסיפורה מובא כאן.

מתוך: יובל ויובלות, או כיצד חוגגין מאת חיה ארד

להעלות זכרו של חג היובל הראשון שלנו, יובל העשור – 25.9.1937

עלון קיבוץ בית זרע, ספטמבר 1997.

יובל העשור – "כיצד חוגגין".

"...כמסופר בתחילתן של אגדות, ישבו זקני העדה, שבעה חכמים, שבעה ימים ושבעה לילות, וטכסו עצה – מה? ואיך? וכיצד חוגגין? הדרך המובילה לפתרון – נמצאה! החכמים החליטו: נביא איש מבחוץ, (לביים את הצגת היובל), הוא ילמד אותנו, יחכם ויחכימנו, תיק"ו! הגואל נמצא בתל אביב, בדמות משה ליפשיץ: פליט התיאטרון האוונגרדי של מקס ריינהארדט בברלין. (היה תלמידם של ריינהארדט ופיסקטור בברלין, 1928 – 1932) איש בגיל העמידה, שמנמן, חולני ורגיש לחום של "שלהי דקייטא" שלנו. (כלומר לחום הכבד של עמק הירדן). הוותיקים, (מעולי גרמניה) האמונים על תורת קאנט ושירת גתה והיינה, מצאו בו איש כלבבם. ואילו הצעירים יותר, הליטאים, גילו בו עד מהרה את שורשי ה"אידישקייט" שלו, שהועילו להתקרבותם. האיש עבד בפרך, כשהוא מגיר נחלי זיעה, ומתגונן מפני היתושים בנר היפני שבידו. תמורת משכורת חודשית של מאה לא"י (לירה ארץ ישראלית מנדטורית) הון עתק יחסית לשכר יומי של פועל חקלאי – 0.17 לא"י, ואפילו פועל בנין – 1.25 לא"י ליום. שלב א' בבעייתנו נפתר. אבל כיצד חוגגין? מה נעלה על בימתנו? טרגדיה, קומדיה, סאטירה? שייקספיר, צ'כוב או שלום עליכם? השאלה תלויה באויר ואפילו הבמאי, שהינו גם סופר וגם משורר (היה משורר יידיש שהוציא ספר שירים אחד "דב מרקד", 1922), לא יכול לה. ושוב "ישבו שבעה חכמים"... וגמרו יחד עם הדוד החביב (ליפשיץ): נציג מַסֶכֶת בשם "כיצד חוגגין"! הוא, האיש מבחוץ, יפקח עיניים רואות הכל ויכרה אזניים קשובות לנשמע בתוֹכֵנוּ. יתרשם וירשום הכל בפנקסו. ואחר כך ישב עם התמלילנים (יעקב עמית, דניאל בן נחום וישעיהו סגל) (יעקב עמית, לימים עיתונאי ועורך 'על המשמר', דניאל בן נחום, לימים משורר ומרצה, אביו של הסופר יונתן בן נחום, וישעיהו סגל, לימים עיתונאי) ואת הרשמים ייצקו ביחד לתבניות לשון מתאימות. ובסוף: השחקנים איך יימצאו? כאן לא הייתה בעיה. מתנדבים רבים מן הוותיקים ומן הצעירים הגיעו לבחינה. ורק אלה שביצעו שני אטיודים, לפי בחירתו, - נתקבלו..." "...ליפשיץ נהנה מעבודתו עם חובבים, שהישגיה לא היו מבוטלים כלל. רק על עניין קטן לא הצליח לגבור: היגוי הרי"ש, החלפת הגרונית שלנו בתקנית..." "...שני ערבים הוצגה הצגתנו על במה, בין המקלחות לבית הנוער. מוזמנים רבים מן הסביבה צפו בה. ביניהם היה גם מושל הגליל הבריטי – לוּאִיס אֶנְדרוּס ופמלייתו. הם השתעשעו עם פעוטינו, ושוחחו עם חברים... האיש – אנדרוס – היה חובב ישראל, ועל כן נרצח למחרת צפייתו בהצגתנו, על מדרגות כנסייה בנצרת (ויש שם לוח לזכרו), והמרד הערבי ( מאורעות תרצ"ו תרצ"ט), ששכך למשך שנה, התעורר באותו יום – 26.9.1937..." תודתי לסופר יואב הלוי (לויטס), מבית זרע, על עזרתו.