את אימא הכרנו מיום היווצרנו. חמה ועוטפת, מעניקה וסוחבת אותנו איתה לכל מקום. עד צאתנו לעולם וגם שם היא הייתה בכל עת שהצטרכנו.
אימא – היא הדמות הנחקרת ביותר והמדוברת בפסיכואנליזה, בספרות, במחקרים הסוציולוגים השונים. אימא היא הדמות המושמצת ביותר והמוערכת ביותר. היא אשמה בכל. בזכותה הכל. אין ספק שזהו הקשר המרתק, החזק והמלווה הכי הרבה ברגשות נוגדים. קשר ואהבה הבאים לידי ביטוי בעיקר לאחר מותה. מותה הסופי לחלוטין של האימא. היקרה, האהובה, המעניקה והנותנת בלי גבול, בלי חשבון.
מה הפלא שיצאו ספרים רבים כל כך ומאמרים ארוכים ומפורטים על האימא? ספרי ניתוח והאשמות בחייה. ספרי אהבה וגעגועים מעלי זכרונות לאחר מותה... ומשמתה האם, כמו כל דבר בטבע שנעלם, היום, הלילה, השמש והירח, כשנעלמת האימא – חסרונה תמוה וכואב. חסר וסופי. לחלוטין.
אמו של אלבר כהן אחד הספרים היותר יפים ומרגשים שקראתי על אימא, הוא ספרו של הסופר הצרפתי המהולל אלבר כהן: ספר שאיני יכולה להניחו מידי ואני חוזרת וקוראת בו, מתרגשת ומתגעגעת. לאמי עליה השלום.
"הספר אשר לאמי", כך נקרא הספר. בפשטות. כמו פשטות האהבה והנתינה בלי גבול של האם עליה הוא כותב.
זהו ספר קינה, אהבה ותהילה לאמו, ספר של מי שממאן ואינו יכול להינחם: "אני אומלל, אמא, ואת אינך באה. אני קורא לך, אמא, ואת אינך עונה. נורא הדבר, מפני שתמיד ענתה לי וחשה אלי כשקראתי לה".
זהו ספר של חשבון נפש עם עצמו על יחסו כלפיה בחייה, על מה שקיבל ולא נתן. על האהבה וההערצה האינסופיות של אמו כלפיו מול יוהרת הנעורים והצלחותיו החברתיות-אישיות: "מה רוצה אני היום, הרחק מכל החשובים הללו שאני מבלה בחברתם כשמתחשק לי, להחזיר לי את אמא ולהשתעמם קצת בחברתה".
"מגוחך מצדי לדבר כך?" את הספר קראתי בתרגומה המקסים של ד"ר ניצה בן ארי, שאת הקדמתה לספר מסיימת במילים: "ויהי הספר המחודש הזה מנחת אהבה צנועה לאדם מופלא ולאחד מגדולי הספרות הצרפתית היהודית". אכן סופר מופלא. ספר נפלא.
אלבר היתום מעלה זיכרונות מאמו ואנו רואים אותה מולנו בשבריריותה, באהבתה, בתמימותה: "כך ישבה לה שם, כל כולה אהבה למשפחתה, יושבת וכבר מונה להם במחשבתה את כל אשר בישלה ורחצה וסידרה. כפעם בפעם הלכה למטבח ובידיה הקטנות, שמנצנצת עליהן טבעת הקידושין הנערצת, טפחה בכף של עץ טפיחות אמנותיות, קלילות ומיותרות על קציצות הבשר שבעבעו לאיטן ברוטב העגבניות הארגמני".
אלבר המבוגר, המתגעגע כילד נטוש, כואב את חסרונה: "אני רוצה להיות ילדה הקטן של אמא, ילד קטן וחמוד, שבשעה שהוא חולה אוהב לאחוז באמרת שמלתה של אמא היושבת ליד מטתו. כשאני אוחז באמרת שמלתה לא יאונה לי כל רע. מגוחך מצדי לדבר כך? ניחא".
והנה תיאור מלא אהבה על אמו של אלבר והוא מרגש ומפתיע ברגישותו ובקסם השעה: "וכיון שלא התארחה אצל איש, התארחה בדירתה. אחר-הצהריים, כשסיימה את עבודות הבית, נהגה לבוא לבקר את עצמה. לבושה היטב טיילה בדירתה האהובה, סקרה כל חדר, טפחה קלות על שמיכה, ישרה כרית, ליבבה את הטפטים החדשים, התענגה על חדר האוכל שלה, בדקה אם הכל מסודר, הוקירה את הסדר ואת ריח הדונג ואת הספה המרופדת קטיפה מודפסת מחרידה. התיישבה על הספה ואירחה את עצמה בביתה".
"שלוש מאות מטר לשעה" ומי ינחם לב אוהב ומתגעגע לאימא. לב שמצפונו מייסרו על שלא העניק די. שלא ידע לקבל די. שלא ידע שהקבלה בלי סוף הזו תסתיים אי פעם. שאמו תמות. לגמרי.
ואלבר הקשיש מחפש ומצליח ולמצוא נחמה אחת: "אני נתלה בנחמה העלובה שידעתי להתאים את צעדי לצעדיה האטיים, צעדי חולת לב. 'אתה לפחות, בני, אינך כמו כולם, אתה הולך רגיל, תענוג לטייל איתך'. לא פלא שהתקדמנו במהירות של שלוש מאות מטר לשעה". "כה יפה הייתה אז אמא שלי הזקנה, אמא שלי, שהתנועעה בקושי".
ושום תיאור לא יוכל באמת להעביר את רוח הספר. רק לקרוא, להתרגש, לדמוע, לחייך ולהתגעגע. לאימא. "בני שלי, הייתה אומרת לעצמה באמונה שלימה. ואני, אמא, שולח לך, בעיניים שהאצלת עליהן מאורך, שולח לך אל מעבר למרחבים ולדממות אותה שבועת אמונים, ואומר לך בכובד ראש: אמא שלי".
