הבוש הישראלי, והבושה בישראל של 2012, וכפי הנראה בישראל של למעלה מעשור (ואולי אף יותר מכך), אין מנהיגות. אמנם, יש אנשי ציבור, ויש ראשי מחנה, וישנם אפילו בעלי תפקיד הנושאים בתואר "מנהיג". אבל אין כאן מנהיגים. כאשר שועשענו מצחוק, עד כדי כאבי בטן, מבחירתו של רונלד רייגן כנשיא ארה"ב, ומארנולד שוורצנגר כמושל, לא חשבנו שזה יכול לקרות גם לנו.
ואז הגיע מלך הרייטינג קלינטון (I did not have sexual relations with that woman), שסלחנו לו כששיקר כי הוא משחק מעולה את המנהיג. לאחריו הגיע
ג'ורג' בוש השני, שמילא את תפקיד שוטה הכפר בחדר הסגלגל. בוש הבן אולי לא זכה בפרס נובל על קידום השלום, אבל בהחלט הגיע לו האוסקר על שחקן משנה בוליוודי בתפקיד ראשי של שובר קופות הוליוודי.
זוהי ישראל של עידן מזבח הפופולריות והפופוליזם. אלה זמנים שבהם רקדנים יכולים לרקוד ב prime time רק אם הם רוקדים עם ראשי ערים פליליים. זהו עידן שבו סלבריטאים נאלצים להציל את הקריירה הגוועת שלהם באמצעות גלות מצולמת לאי בודד, או בווילה בנווה-אילן. בעידן כזה, רק הזמן הפריד בינינו ובין מנהיג שהוא בכלל שחקן. שחקן המעמיד פני מנהיג. רונלד שוורצנגר בוש הישראלי הוא המלך מריונטיהו הראשון. בושה ישראלית.
פני הדור כפני הכלב איני אוהב את ההשוואה של בני אדם לחיות. זו השוואה משפילה מדי (עבור החיות). מי שמכיר חיות, יודע שאלה הם יצורים אוהבים, שנאמנותם ואמינותם לעולם אינן מוטלות בספק. אוהבי הכלבים רואים בכלב בן משפחה, ואוהבי החתולים רואים בחתוליהם תחליפי-משפחה. כך או אחרת, ההשוואה עצמה משפילה, בעיקר את החיות.
ואף על-פי כן, השתרשו בעולם בני האדם ביטויים המאנישים חיות, ובעשותם כן, הם מענישים אותן. עקשן כפרד, טיפש כמו חמור, מעתיקן כמו קוף, ערמומי כמו שועל, מסוכן עמו נחש, בוגדני כמו עקרב, בעל זיכרון של פיל, אצילי כמו סוס, חרוץ כנמלה, בעל קול של עורב, יונת שלום ועוד...
כאשר אנו אומרים "פני הדור כפני הכלב", הכוונה היא שלמרות שהכלב הולך תמיד לפני אדוניו, הוא תמיד מעיף מבט לאחור על-מנת לראות לאן הולך האדון, ובהתאם הוא קובע את מסלולו שלו. הלכה למעשה, למרות שהכלב הולך ראשון ואדוניו צועד אחריו, מי שקובע את הכיוון הוא האדון.
כאשר מנהיג קובע את כיוונו בהתאם לציבור ההולך בעקבותיו, הרי שהמנהיג הופך למונהג, ונהיה לכלבו של אדוניו. המנהיג הופך לכלב המותיר את קביעת המסלול בידי האדון ההולך מאחוריו. מנהיג כזה, בהתאם לרוח הפתגם, הוא הכלב ולא המנהיג. מנהיג הנגרר אחר אלה ההולכים אחריו, הוא כלב תועה הזקוק למונהגים על-מנת לקבוע את מסלולו. מריונטיהו הישראלי הוא מנהיג הקובע את מסלולו בהתאם לכיוון המוכתב על-ידי מונהגיו. בושה ישראלית.
העדר מנהיגות כטרשת טרשת היא מחלה ניוונית העשויה לפגוע במערכת עורקים או במערכת העצבים. כך או אחרת, זוהי מחלה קשה המשביתה את המערכות החיוניות ביותר וגורמת למוות איטי, מדורג בקצב המחמיר עם הזמן, עד לקריסה מוחלטת ומוות.
טרשת, ככל מחלה, היא כשל, באג. זהו כשל הגורם לגוף בריא לנהוג בהתאם לקוד של מחלה. טרשת שייכת למשפחת המחלות ה"אוטואימוניות" (כמו "איידס"), והיא כפי הנראה אינה תורשתית. בסוג זה של מחלות, המערכת החיסונית תוקפת תאים בריאים בשל העדר יכולת אבחנה, והורסת לאט ובשיטתיות את המערכות שאילולא נתקפו - היו בריאות לחלוטין.
העדר מנהיגות הוא טרשת. חברה בריאה, שגורלה לא גזר עליה את המחלה בנסיבות תורשתיות, מפתחת כשל בריאותי. זהו כשל התוקף את החברה עצמה, ומדרדר את מערכותיה עד כדי כיליון מוחלט. אובדן הבריאות הוא אובדן הדרך, טירוף מערכות מוחלט. כלב תועה וטועה, מוליך עדר של אבודים. הכלב הולך בראש המחנה על-פי הכיוון המוכתב על-ידי ציבור אדוניו, והם הולכים אחריו כאילו היה מנהיגם. לאף אחד אין מושג לאן הולכים, ועצם ההליכה משמש אינדיקטור למרות היעדר הכיוון והמטרה. חברה אנושית מטורפת ומטורשת.
טרשת המריונטיהו 5 בתים בשכונת האולפנה לא היו הסימפטום הראשון, אבל היו הסימפטום האחרון. לאחר מעשה האולפנה, שוב לא ניתן להתעלם מרצף הסימפטומים המובהק. שוב אין מנוס מהכרזה כי המלך מריונטיהו, והמדינה שהוא מתחזה להוביל, לוקים בטרשת מנהיגותית קשה.
5 בתים נבנו על קרקע שלא שייכת לדיירים. איש לא טרח לבדוק למי שייכת הקרקע. הייתה כאן אדמה, בא לי עליה. בניתי. הגיע יום הדין. בעל הקרקע תובע אותה לרשותו. המדינה מגעגעת כמו עדר אווזים צמא ביום חמסין, וביהמ"ש פוסק. הבתים יפונו.
בטרם לקתה המדינה בטרשת המנהיגות, היה כאן מנהיג בשם מנחם בגין. כאשר פסק ביהמ"ש בעניין דומה, התבקש מנחם בגין להוציא הודעה לציבור באופן רשמי שממשלת ישראל תכבד את פסה"ד. בגין היה מזועזע מעצם הבקשה. שהרי מדוע צריכה מדינה להודיע שתקיים את פסה"ד. מדינה, כאחד האדם, אין דינה שונה, והיא מחוייבת לקיים את פסה"ד. בגין פסק חד-משמעית. לא אוציא הודעה כזו, משום שיש בה הטלת ספק, כאילו המדינה יכולה להחליט אם לקיים או לא את פסה"ד. אין ספק כלל.
בעידן המריונטיהו והטרשת המנהיגותית, יש ספק, ועוד איזה ספק. אצו רצו אחיתופלים מכל מפלגות הקואליציה להמציא חוק שיאפשר למדינה לא לקיים את פסה"ד. וכאשר החוק הופל, עמדו על כך שהיועמ"ש יתן חוו"ד, על פיה הפנוי לא יהווה תקדים (משמע, המדינה לא תהיה מחוייבת בקיום החוק מכאן ואילך, זוהי מעידה זמנית ומקומית בלבד).
אץ רץ המריונטיהו, והוציא מיד צו מלכותי המקנה לבוזזי הקרקעות פיצוי הולם. 851 דירות חדשות ייבנו לקידום הטרשת המנהיגותית והעלאת קרנה בקרב ציבור בוזזי הקרקעות. מיליארדים שהיו מיועדים לצרכי החברה הבריאה, החינוך, הבריאות, הרווחה והשכונות, יישפכו על ניסור הצדק, במאמץ עילאי לניטור הנזק. מחנה הטרשת לא יסבול כיבוש מחדש של עמדות טרשת מנהיגותית על-ידי כדוריות דם לבנות של צדק (ועוד לא דיברנו על "צדק חברתי"). כיבוש כן, אבל רק לצד אחד.
טרשת נפיצה הטרשת המנהיגותית שתקפה את מדינת ישראל נמצאת בשלב מתקדם מדי. טרשונים קטנים, בעלי שיעור קומה אלקטורלי עצום ומשקל סגולי מנהיגותי העומד בהיפוך מוחלט לכוחם האלקטורלי, כבר ממלאים את כל פינות הבית. הכנסת נמלאה טרשונים, ובראש הגדוד צועד המלך טרשון. מריונטיהו המפקד.
אם ישראל חפצה חיים, היא תאלץ לפתח מחדש מודל לבחינת ובחירת מנהיגיה. מודל הכלב ההולך לפני אדוניו אינו מודל מנהיגותי. צ'רצ'יל (זה שצאר החוץ אוהב להשוות את עצמו אליו, ולא ברור איפה בכלל נמצא שם הדימיון ואיפה נמצא הדמון), צ'ר'ציל, רוזוולט, אפילו בן-גוריון, בגין ורבין, מעולם לא הלכו אחר המחנה אלא בראשו. מעולם לא הקריבו את הציבור למען הצלת שלטונם. לעולם לא היו מעניקים במחווה מלכותית 851 מתנות לחבורת פושעים המאיימת על הציבור במלחמת אחים. איומים בריש גלי זוכים לתשלום ותגמול.
מריונטיהו. טרשת מנהיגותית נפיצה. בושה ישראלית.
