לקואליציה הרחבה שנוצרה בעקבות הצטרפותו של
שאול מופז וקדימה לממשלת הליכוד עשויות להיות השלכות מדיניות מרחיקות לכת על מדיניות החוץ והפנים הישראלית. למרבה אי-ההפתעה, דיון ציבורי מסוג זה שיבחן לעומק את ההשפעה של רוב גדול של חברי כנסת על האפשרויות הפוליטיות השונות לא התפתח, אלא זכה לאותן תגובות רדודות שכללו לרוב גינוי מצד השמאל ותמיכה מצד הימין, ללא קשר לעצם משמעות המהלך או השלכותיו.
תגובות אלו לא היו יוצאות דופן בשיח הציבורי-פוליטי בישראל בשנים האחרונות ומסמלות דפוס חשיבה מקובע ותבניתי אשר מעודד על-ידי בעלי אינטרסים שונים ומתעלם מתוכנם או הקשרם של התהליכים העוברים על החברה הישראלית. בשנת 2012 נראה כי אזרחי ישראל החליטו מראש כי השמאל אשם במצב הביטחוני, הימין אשם בשחיתות השלטונית, החרדים והערבים במצב הכלכלי והפליטים/מסתננים/מבריחים/ האפריקנים אשמים בכל היתר.
הסכנות בחשיבה פרדיגמאטית מקובעת מסוג זה המתייגת קבוצה מסוימת בתוך האוכלוסיה הינן ברורות: עלייה במפלס השנאה, הגזענות, הבורות, התבדלות בתתי קבוצות וחוסר יכולת לביצוע שינוי פוליטי או חברתי. בנוסף, חברה חלשה ומפולגת פנימית תתקשה גם לעמוד אל מול איומים חיצוניים.
כדי להתמודד עם הבעיה, עלינו האזרחים, להתחיל בתהליך של הקשבה ודיאלוג עם האחר שאולי נראה, מתלבש וחושב אחרת אבל חי על אותה פיסת אדמה וכפוף לאותם חוקים.
דיאלוג פנים חברתי יעזור בשבירת סטריאוטיפים, ביצירת הכרה בדעות חדשות ובמציאת מכנים משותפים. לא תמיד תיווצר הסכמה, אבל כן יכולה להיווצר הבנה והכרה בסיבות ובנסיבות שהביאו את האחר לחשוב או לנקוט בעמדותיו – הישג שאינו פחות חשוב מיצירת הסכמה. לאורך זמן, הדיאלוג יביא לירידה ברמת השנאה, הפחד וחשוב מכול לשינוי מחשבתי אצל כל אחד שלא יקבל את המציאות כפי שהיא נכפית עלינו באמצעי התקשורת או הקוגניציה האנושית ותעודד חשיבה מערכתית, ביקורתית וניתוחית למציאות שהבנתה איננה פשוטה.
כל אחד צריך לשאול עצמו מתי בפעם האחרונה ניהל שיחה עמוקה (שלא דרך הפייסבוק) עם ישראלי ממגזר אחר והתעניין ברצונותיו, צרכיו ושאיפותיו בהקשר החברתי-לאומי. שיחה מסוג זה צריכה לדון לא בעמדות של כל צד, אלא במה הביא אותו לתמוך בעמדה זו או אחרת. גילויים חדשים יכולים לערער ולעורר את התפיסות הבסיסיות לגבי מהי המשמעות של להיות ימני, שמאלני, ערבי-פלשתיני-ישראלי, חרדי,דתי-לאומי או כל אדם אחר. למרות אי הנוחות הכרוכה בכך, רק נגיעה בסוגיות הליבה רגישות אלו יכולה לחולל שינוי תהליכי אמיתי.
האיום הגדול ביותר מולו ניצבת ישראל היום אינו הגרעין האירני, החמאס או החיזבאללה, אלא חוסר הרצון של הישראלים להקשיב אחד לשני וכתוצאה מכך חוסר היכולת להבין את המציאות. כשניצני המחאה החברתית נראים ברחובות, נדמה שאזרחי ישראל צריכים מהפכה מסוג אחר -מהפכה מחשבתית שתתאפשר רק על-ידי יצירת דיאלוג פנימי שיעזור להכיר אחד את השני ובכך לגבש יכולת הבנה ברורה יותר והבעת דעה מבוססת יותר לגבי ההווה והעתיד של מדינת ישראל.
