נוסעים בשקט זה מאבק של רבים. מאבק על זהות המדינה, מדינה יהודית ודמוקרטית. מאבק לגיטימי, שנמשך מאז הקמתה. האם היא תהיה יותר יהודית, או דמוקרטית? המאבק מתבטא בעשרות תקריות שונות, כל אחד מנסה להטות את הסטטוס קוו לצד שלו, מושך את המציאות לעבר האידיאולוגיה שלו.
אחד המאבקים הגדולים בעניין של השסע של דת ומדינה הוא בעניין התחבורה הציבורית בשבת. הטיעונים מוכרים מכאן ומכאן. מחד, מדובר בפגיעה בחופש הדת עבור אלו שאינם מקפידים על מצוות קלה כבחמורה. מאידך, מדובר בפגיעה ברגשות אלו השומרים את השבת. כפי שכתבתי בעבר, משטר אמור להניע את מדיניותו על-פי שלושה קריטריונים: חירות, שוויון וערכי המדינה. כאן הדיון אמור להתמקד בערכי המדינה – מה חשוב יותר, הדמוקרטיה, או היהדות? יש לזכור גם כי המדינה היא אומנם יהודית, אך גם חילונית.
פרשת קו מרצ המאבק התל אביבי להתרת הפעלת התחבורה הציבורית הובל על-ידי ראש העיר,
רון חולדאי, כאשר קבל עם ועולם – הכריז בחשבון הפייסבוק שלו על תמיכתו במהלך. גם הרצליה הצטרפה אליו, איכשהו כולן רוצות להיות חיפה. עיר עם תחבורה ציבורית מובנית. באופן אירוני, יש לומר, לאחרונה החליטה עיריית תל אביב לסגור את שדרות רוטשילד במהלך סופי השבוע – ליצירת מדרחוב.
בשבת האחרונה החליטה מרצ לקפוץ על העגלה, ולהפעיל תחבורה ציבורית בעצמם – עם קו מיוחד שעבר בערי השרון והגיע אל חוף הים. מהלך זה הוא קלאסי למרצ, שנושאת אידאולוגיה חילונית רדיקלית. זוהי נקודה שעומדת בראש סדר העדיפויות של מפלגה זו. במצב כזה, כשמרימים את הדגל של תחבורה ציבורית, נושא שיכול להקשר למאות אלפי או מיליוני אזרחים ישראלים. ככה מתמרכזים. מרצ, שרואה את קדימה נמוגה בתוך הממשלה ואת העבודה מתעסקת עם נושאים חברתיים כלכליים, הרימה ראש בניסיון לגרוף את הקולות, ובעיקר להתמרכז.
השאלה היא מהו הפתרון הנכון. כתבתי בעבר על הבעיה הזו, על הסוגיה בין חופש, שוויון וערכים. מה תהיה החלוקה הנכונה, ואילו ערכים ניצבים בראשה של מדינת היהודים. בעיניי, ניתן ליישם את המודל הגרמני בישראל – שילוב בין דת ומדינה – שבזכותו ניתן לסגור את החנויות ביום המנוחה הדתי למשל. ברמת זהות המדינה, היא זקוקה לשמור על זהותה היהודית – ויותר משילוח אפריקנים לבתיהם, השבת היא חלק מזהותה הקולקטיבית, ובסיסית בהרבה מזהותה הדמוגרפית של ישראל.
ומה עם השוויון, או חופש הבחירה עבור החילונים? כאן יש לשקול הפרדה מחוזית, כחלק משינוי הממשל בישראל – יצירת פדרציה ישראלית, כשלכל מחוז תינתן האפשרות לקבוע חוקים מסויימים שיהיו מיוחדים לו. ומה בעבור הטיעון שטענתי זה אך לפני רגע, בנוגע לדבר זהותה המדינית של ישראל, אם תהיה התנגדות של מחוז מסוים על חוקי יסוד מסויימים? יצטרך להקבע גבול ברור ומובהק, אך לשם כך יש ליצור חוקה מובהקת וברורה.
רק כך תנועת כ"ך של הרב כהנא הוצאה מהחוק בוועדת הבחירות של 1988. מאז היו ניסיונות שונים ומשונים להתאושש פוליטית ע"י ברוך מרזל, שלאחר רצח כהנא התפצל מבנו של מייסד התנועה והקים תנועה פוליטית משלו. מרזל ניסה להכנס לכנסת, ללא הצלחה.
הגדרת כ"ך כארגון טרור ומעורבותו המוכרת של מרזל בתנועה הפכה אותה למצורעת ואף את מרזל. ברבות השנים הוא הקים במשותף עם הרב וולפא את תנועת ארץ ישראל שלנו, מפלגה פוליטית עם אג'נדה ימנית ברורה, כששמה מבהיר את האג'נדה שלה, ואת הדגל המתנוסס בראשה. ב-2008 היא התאחדה יחד עם מפלגת התקווה ומפלגת תקומה – ויצרה את הקונסטלציה הנוכחית של האיחוד הלאומי, כשנציג א"י שלנו הוא תלמידו של הרב כהנא, ד"ר מיכאל בן ארי.
אז איך נכנסנו פה לעניין המרכוז? הלא האידיאולוגיה של 'ארץ ישראל השלמה' מצוייה בעיקר בציבור מצומצם מאד. בין כצל'ה שנאבק השבוע למען חוק ההסדרה ו
אריה אלדד – חילוני שתומך בהקמת בית מקדש שלישי בימינו,מקומו של בן ארי נראה כמעט טבעי. אלא שמדובר באותה אידיאולוגיה שהוצאה מחוץ לחוק על-רקע גזעני. בזמנו זה היה נגד ערבים, היום? היום מפלגת ישראל ביתנו קיבלה 15 מנדטים על "בלי נאמנות אין אזרחות" – זו לא גזענות בהכרח, אבל גם לא רחוק משם.
מגינים כך בשנות ה-70 ייסד הרב כהנא את הליגה להגנה יהודית בניו-יורק. מקרי שוד ותקיפות נגד יהודים ברחובות ניו-יורק הובילו אותו למסקנה שהבעיה נמצאת בחוסר היכולת של היהודים להגן בעד עצמם. כחלק מהליגה הזאת הוא לימד את יהודי ניו-יורק שיטות לוחמה להגנה עצמית. JDL יצרה מערכת יחסי גומלין עם המשטרה המקומית, ותחושת הביטחון חזרה במידת מה לתושביה היהודים של העיר.
וכאן נכנסו היחצ"נים בן ארי ומרזל, העתיקו את המודל הניו-יורקי של רבם ויישמו אותו בדרום תל אביב. זה התחיל הרבה לפני הקורס להגנה עצמית המתקושר שהחל בשבועות האחרונים. הרי לפני מספר חודשים לקח בן ארי חבורה של מסתננים לבריכת 'גורדון' בצפון תל אביב, על-מנת להסיר את מסכות הצביעות הצפונית, כך לטענתו.
במהלך החודשים האחרונים נעשה הצורך בפתרון בעיית המסתננים לקונצנזוס. אפילו השמאל הצטרף לדרישה לפתור את הבעיה. למעט אותם אלו שרואים את ההומאניות הנאורה בלבד לנגד עיניהם ומוכנים אף להסתכן ביצירת איום דמוגרפי על המדינה, ובעיניי הם מודעים להשלכות אפשריות אלו. בן ארי נוטל את ההובלה על המאבק להצלת עם ישראל מפני האיום הסודני.
כיוון שמדובר באופוזיציונר מוחלט, ללא פשרות, פתרון מעשי הוא לא יכול להציע. בניגוד לקמפיין בריכת גורדון, הוא לא נתפס כגזען או כמנצל באופן ציני חוסר אונים של המסתננים. הוא נתפס כמנסה לתת כלים לאנשים החלשים, שהמדינה הפקירה. הוא לוקח את המאבק הקיומי ביותר, ומבשר לכולם – זה מה שיהיה עם מה שיהיה פה: הגנה. הוא כביכול משלים עם נוכחות הסודנים והאריתראים כאן.
מתמרכזים ומקצינים וכך, גם מימין וגם משמאל, לוקחים סוגיה קונצזוסיאלית, הופכים אותה לדגל – מניפים אותו אל על וכך מנסים להתקבל בשיח הלגיטימי. החסרון הוא שבגלל שמדובר באושיות קיצונית: מרצ שנתפסת כשמאל קיצוני, ובן ארי שהספיק לשרוף את עצמו בכל מקום שהוא טיפה שמאלה מהאיחוד הלאומי(ויש יאמרו אף בתוך האיחוד הלאומי) – הקונצנזוס הופך לקיצון. מאבק לגיטימי נגד הגירה המונית ולמען שימור זהות המדינה הופך לגזענות ולאומנות.
זו אותה שיטה בה השתמשו אגב במחאה החברתית. איכשהו, באופן לחלוטין לא צודק, כמעט כל מי שמעורב בפעילות חברתית, בין אם מדובר בעובדי קבלן(תופעה בעייתית כשלעצמה, ללא ספק), מאבק הדיור ומאבק האימהות – איכשהו תמיד לצד האידיאולוגיה החברתית תבוא גם אג'נדה פוליטית רדיקלית. נגד הכיבוש, או משהו כזה. תמיד. למה? לא יודע. זה לא צריך להיות ככה. כפי שאג'נדה חברתית לא צריכה להיות מונופול של השמאל כך ציונות לא יכולה להיות מונופול של הימין. בדיוק בגלל דברים כאלו השיח מקצין. כי המרכז הפך לכלי ניגוח בידי הצד השני, משני הכיוונים.
בין בן ארי לניצן הורביץ, מאבק של מדינה שלמה הופך להיות כלי לניגוח פוליטי. בין שני הקיצונים, המאבקים הצודקים לשמירה על זהות יהודית ועל זהות דמוקרטית נעשו ללא לגיטמיים, כי מדובר בשני צדדים שרואים את הכל שחור לבן, ללא אפשרות לתווך. אחד תומך באובדן סממנים יהודיים מהמדינה, השני בסממנים דמוקרטיים. איפה אנחנו בכל הסיפור הזה?
