השפה גואלת את האדם מן האין. בלעדיה לא יכול היה לחשוב לא את ה'אני' ולא את ה'אתה' או את ה'את', לא את ה'איפה' ולא את ה'לאן', לא את ה'מה' ולא את ה'למה'. כאבן בשדה שאין לה מושג לא מה היא אבן ולא מה הוא שדה היה האדם חסר השפה מוטל דומם בטבע בלי יכולת להיפרד מעליו, ואם באגדה נתחברו אבני המקום מתחת למראשותיו של יעקב אבינו לאבן אחת, לו לא הייתה מילה בעולם לא היה האדם האילם כאבן יכול להתחבר לשום אדם אילם אחר. הוא היה כמת. גם רעהו היה כמת .
"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם
עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים
וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב',ז'). נִשְׁמַת חַיִּים זו, ההופכת את האדם לְנֶפֶשׁ חַיָּה, מה טיבה? אונקלוס מפרש רוח ממללא. הנשמה היא
הרוח הממללת. האדם הוא היצור המדבר. לולא נפח האלוהים נשמת חיים באדם היה נשאר עָפָר מִן הָאֲדָמָה, כבריאתו הראשונה. אבל באה הבריאה המשלימה השנייה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וגאלה אותו מן ההטמעה המלאה בטבע הדומם, ברוח הממללת, במילים, אבני הבניין של הלשון.
מילה היא כלי קיבול אכן, הפיתוי רב לראות במילה את החלק הקטן ביותר בתוך השפה, המדוברת או הכתובה, מעין לבנה שאין בה חפץ כשלעצמה אלא אם כן שמים אותה בחומה והחומה עיקר והלבנה תפל לה. אבל העברית מכירה גם ב
"תיבה" כאחותה התאומה של
"מילה". הנה כי כן למדים אנחנו בתלמוד על מה נדרש סופר סתם להקפיד בכדי שגיליון ספר הקודש שהוא כותב יהיה כשר על-פי דין ," ...בין שיטה לשיטה (בין שורה לשורה)- כמלוא שיטה, ו
בין תיבה לתיבה - כמלא אות קטנה, ובין אות לאות - כמלא חוט השערה.... נזדמנה לו
תיבה בת חמש אותיות, לא יכתוב שתים בתוך הדף ושלש חוץ לדף" ( מנחות ל',א').
מילה היא אפוא כלי קיבול. בה עצמה יש תוכן. היא טעונה משמעות.
מילה אחת יכולה להיות שפה. הדבר ברור לגבי מילות כגון "הן" או "לאו" או "מי או ,מה" המעבירות בודדות כפי שהינן מידע מורכב, לשלילה או לחיוב, לתמיהה או להדגשה. הוא נכון, אף על-פי שתדיר אין משגיחים בכך, לגבי כל מילה ומילה. בתוך תיבה אחת יכולות להסתתר אמירות פסקניות מורכבות. תוכנה של תיבה אחת, הנראית תמימה או סתמית מלבר, יכולה להיות בעלת מטען הקובע גורלות מלגו.
כל הדיווח כולו הוא "אֶפֶס" - מילה אחת - גורל זה מה שקרה למשל בעקבות השימוש בתיבה "אפס" שהדיחה את עם ישראל, היא לבדה, מילה אחת, למדבר של ארבעים שנה. היא הייתה טעונת גורל.
משמעותה ההגיונית של היציאה ממצרים הייתה כינון ריבונות בארץ שהובטחה לאבותיו של העם המשועבד. הברירה בין עבדות לחירות הייתה ברירה בין מצרים לארץ ישראל. המדבר לא היה ברירה בברירות. הארץ המובטחת הייתה למולדת נכספת, מטה- גיאוגראפית, מטה-דמוגראפית, מטה-מדינית וביטחונית. המעבר בין הכיסופים לבין מימושם חייב על-פי השכל של האדם הממוצע בחינת ה
"איך" בדרך אל הארץ, בחינת, "וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה... הַמְעַט הוּא אִם רָב.... וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן..." (במדבר י"ג, י"ח-כ').
העם, באורח טבעי, תבע את בחינת ה"איך" הזאת, ואם כי הקדוש ברוך הוא לא היה נלהב כביכול מעצם הדרישה, הוא התיר לו למשה לנהוג על-פי שיקול דעתו, ושיגור מרגלי ה"איך" כשלעצמו אינו חטא. הם מילאו שליחותם בהקפדה ושבו אחרי ארבעים יום מתור את הארץ והתייצבו לסכם שליחותם סיכום אחד, במעמד אחד, בפני משה, ואהרון, ו
העם כולו. בשלושה משפטים תמצתו עיקרי התרשמותם."... בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן".(במדבר י"ג , כ"ז-כ"ט'). הכל עובדות. מילים מנוגבות מכל שיפוט, מהמלצות. ואף על-פי כן, מיד שאמרו את הפסוקים השלושה האלה אומר הכתוב, "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" ו
רק אחרי שכלב דיבר באות המסקנות שכביכול לא הושמעו בדין וחשבון עצמו, "וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (שם,ל'-ל"א'). הייתה אפוא מהומה אחרי שהמרגלים אמרו שלושה פסוקים. הכתוב אינו אומר, אולם לא על חינם היסה כלב את העם.
על מה נסער פתאום העם עד כדי כך שריגול על
"איך" נתהפך בעיניו לריגול על "האם", לא
איך ניכנס, אלא
האם ניכנס, לא
איך נוכל לעלות אלא
לא נוכל לעלות.
מאיין? מאיזה כותל בבניין הדיווח? לא מכותל. מלבנה. מן ההמילה "אֶפֶס". תיבה טעונה. היא מבטלת את בשורת זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ. היא פוסקת כי אין בה ממש. היא מרוממת ומחזקת את עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ. זה מה שקובע!
"אֶפֶס" היא המסקנה. כל הדיווח כולו הוא "אֶפֶס", מילה אחת, גורל.
"הַוּוֹת תַּחְשֹׁב לְשׁוֹנֶךָ כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה". (תהלים נ"ב, ד'). מילים אינן "מילים, מילים, מילים" כמאמר אנשי המעשה הפרגמאטיים המזלזלים ביכולתה של המילה להרבות ברכה או באיום שלה ל ל"הַוּוֹת", לאסונות. "כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ עֹשֵׂה רְמִיָּה", שנאמרה באזני העם שאוזנו כרויה תמיד למה שמילים טעונות רוצות לעשות בו, באה המילה "אֶפֶס" וגזרה על ההמון התמרדות, מחשבת סרק של חזרה למצרים, גורל של מות כל הדור ההוא בין חולות המדבר.
חטא המרגלים היה בראש ובראשונה חטא של
מוגי לב מתוחכמים להפליא שפחדו להתייצב מאחורי עמדתם ולשו, במילה שמשמעותה גלשה מתוכה כאימה, את העם כולו לעיסה דביקה של "לא נעלה". הדמגוגיה הטעונה ב"אֶפֶס", הייתה חזקה להוותנו הרבה יותר מאשר הנבואה בפי משה כבד הפה והלשון. איש לא שרד את העוון הזה. איש לא נכנס אל ארץ הברירה האחת, לבד מיהושע ולבד מכלב, כי רק הם ידעו להתייצב חסרי סיכוי אבל עשירי מצפון בפני ה"אֶפֶס".
