באחת מאיגרותיו מציע מרטין בובר קריטריון למוד על פיו מוסריותה של אומה. מן הזיכרון אני מצטט כי אמר שההבדל בין מדינה מוסרית למדינה שאינה מוסרית הוא כי המוסרית אינה חוטאת חטאות בלתי נחוצות.
אי-אפשר לו לעולם בטהרנים. חובת ההגנה על שלומו של כלל הציבור כרוך לא אחת, הייתי אומר, כרוך בדרך כלל, במעשים שיש בהם פגיעה בלתי נמנעת בחלק מן הציבור. טובת הכלל אינה מוחלטת. יש פרטים המשלמים בעבורה בדמים, לעיתים בדמים תרתי משמע. מדינה מטילה מיסים עקיפין על כל צרכן וצרכן, אם שוע הוא אם רש, ובלחם שהרש חוסך מפי ילדיו ההולכים רגלי לבית הספר, בונים כבישים בהם מסיעים שועים את ילדיהם שלהם בכרכרות פאר למקום הלימודים שלהם. מצילים אדם מדירה בוערת והורסים לשם ההצלה דירות הרבה שאינן מסוכנות אבל הו מונעות גישה אל המסוכנת. אדם נקרא לצאת למלחמה וחייו תלויים לו מנגד כדי להציל חיי אחרים אותם אין הוא מכיר והוא הולך לקרב אם הוא יודע כי שם יוכרע שלום הכלל ויראה עצמו כמי שעשו אותו חפץ גזול אם שלחו אותו להילחם מלחמת שווא או מלחמה שאינה על נפש האומה.
הטהרנות היא על כן מידה מגונה, ויפה אני מבין כל מי שאינו פורש חופה מעל ראשיהם של אנשים המתעלמים מן החובה של מדינה להגן על ריבונותה מפני כל מי שפורץ אל תוכה מבחירה או מכורח. שלטונה של מדינה על אוכלוסיה היא מצוות עשה, ומול התמוטטות מערכי הבקרה של כניסה לישראל ויציאה ממנה המידרדרת למפגע אנושי ו
הומניטרי גם בקרב המהגרים הבלתי חוקיים גם בקרב מי שגדרות חייהם כישראלים, אזרחי המדינה, נפרצים, אין מנוס אלא לחוקק חוקי הגירה, אין מנוס אלא ליישמם, ואין מנוס אלא להכיר בעובדה כי יש באכיפה הזאת מידה מדידה של הכרח שלא יגונה והשקה קשה לעוולות שהדעת נוקעת מהן.
אבל לכל כורח יש לשון. לכל מה שלא יגונה מפני שאי-אפשר לשמור על ערכים בטהרנות מוחלטת, יש שפה. לכל פגיעה, אפילו היא הכרחית, הגורמת לכאב, לצער, לעוול שאי-אפשר למנוע אותו, יש להב. אם הוא לא חותך גם בבשר החי של מי שמוכרח לאכוף, אלא האכיפה הופכת או נראית כהופכת למטרה לשמה, מוטל על ההכרח שלא יגונה צל שאי-אפשר אלא לגנותו, מפני שהצל הזה מחשיך את האור הצריך כדי לבחון כל מה שמתחייב מזכויותיו האנושיות של אדם, כדי לאתר באחריות כל מה ששייך למעמדו כאן, למעמדו בארצו, למעמדו כאזרח עולמה של האנושות.
להיזהר עד מאוד במילים הגזענות אינה שייכת מכל וכל לסוגייה של אכיפת חוקי הגירה. היא רעה חולה הפושה בין הבריות אם יש מהגרים ואם אין, אם נאלצים לנקוט באמצעים ואם אין בהם צורך. הדילמה הגדולה אינה לאכוף פינוי הארץ מזרים שבאו בה שלא כחוק כשאדם הוא גזען. הדילמה היא לאכוף את החוק כשאהבת הבריות, כל הבריות, הם חוקה בלבב האוכף. אהבת הבריות, אהבת כל אדם באשר הוא אדם, כל יחיד ויחיד ללא זיקה לא לדתו ולא ללאומיותו ולא למינו ולא לצבע עורו, היא מידה שאם הוא נוטש אותה אי-אפשר לו ליהודי לשמור נאמנותו ליהדותו.
קשה עד מאוד לפתור כל המצוקות הנובעות מאופייה של ההגירה הבלתי מבוקרת לישראל. אסור להלוך אימים על העם באמצעות לשון אסוציאטיבית או אפילו ערומה ובוטה הרומזת או האומרת מפורשות כי צריכים לדון כל מהגר בלתי חוקי כאילו אינו אדם אלא איום בלבד. אסור להשלות את האזרח כי יש בארגז הכלים החוקי וההומניטרי כלים מספיק להתגבר על כל המצוקות. צריכים מאוד-מאוד להיזהר במילים. מילים הן לא סמנטיקה בלבד. מילים הן מהות היוצרת מהות. הנורא מכל הוא כי מאמץ מתוקשר של פתרון הבעיה בלשון משולחת ובמאיצי הפחדה, ישאיר אותנו עם הבעיה ועם הגזענות הזוחלת אל כל פינה בה יש תערובת אומללה של פחד וחוסר אונים.