כאשר נתבונן בפרשת 'קרח', האם ראוי להניח שאת הפרשה העגומה הזו היה אפשר למנוע? האם משה היה יכול לעשות דבר כלשהו כדי למנוע את קנאתו של קרח, את היסחפותו שלו ושל עדתו נגד מנהיגותו של משה כאיש שהאלוקים מינה כמנהיג העם?
ראשית, יש לדעת שהקב"ה ידע עד תום את נפשו ונשמתו של כל אחד ואחד מאנשי דור המדבר (כפי שהוא יודע את כל סתרי נשמתו של כל אדם, מבראשית ועד היום). שנית, כאשר הקב"ה מעניק תכונה כלשהי לאדם כלשהו - פנימית או חיצונית - יש לשאול: לשם מה? מהי מטרתה? מה תועלתה? כי הרי כל מה שהוא נותן לאדם הינו לטובתו.
הקרינה הייתה תרופה למה אני מתכוון? הרי, הקב"ה ידע את דור המדבר, קרי את הניסיונות שבהם ינסו אותו ואת עבדו משה. על-רקע מה שנאמר עד כה, מה הייתה מטרתה של קרינת פניו של משה כאשר הוא ירד מהר סיני עם שני לוחות הברית השניים בידיו? האם משה נתן את דעתו על אותה תופעה ניסית של קרינת פניו? ומדוע החליט משה לשים מסווה על פניו? הרי, בלי קשר למטרתו של הקב"ה בקרינת פניו של משה, בכיסוי פניו, ביטל משה את מה שהקב"ה רצה להשיג בפני כל העם. ועוד: משה עשה זאת ללא התייעצות עם הקב"ה. נכון, שגם לשבור את הלוחות החליט משה על דעת עצמו בלבד, והקב"ה הסכים עמו לחלוטין, בדיעבד. אך פה, אולי המצב היה שונה.
ברצוני להציע את הרעיון שהקב"ה ידע את הקשיים שיהיו למשה בהנהגת העם: את התלונות, את הנפילות ואת הניסיונות. הוא ידע שמשה יהיה זקוק למין תרופה למכה אשר תגן עליו ממרד העם, תרופה שתשמור על המרחק הרוחני והפיזי שבינו ובינם, ותגביר את יראת העם ממנו, כך שההתמודדויות שלו עם כל ניסיונות העם יהיו קלות יותר. התרופה הזאת הייתה הקרינה על פניו. לו היה משה מתיר את פניו חשופים לכל, בכל פעם שהוא דיבר אל העם, כולם היו יודעים שאכן הוא שונה מהם - שהוא קיבל את ברכת ה', את השפעתו ואת קירבתו האלוקית בצורה ייחודית שאינה דומה לזו הניתנה לאף אדם אחר. כך הייתה מנהיגותו וכל מילה שתצא מפיו חקוקה בלב העם כפי שהיא הייתה אמורה להיות - ככזו הבאה ישירות מהקב"ה. למעשה, קרינת פניו של משה הייתה אמורה להיות צורה, מוגברת מאוד, של האורים והתומים שדרכם ה' הביע את רצונו למשה ולעם.
לא סופר-מן אפשר לטעון שמרוב ענוונותו, כיסה משה את פניו הקורנות מן האור האלוקי, ובכך חפץ לטשטש את סגולתו מיתר בני ישראל, וכך הוא מנע מהם את היראה שאותה קרינה הייתה אמורה לספק לו. הוא חשב שיכולתו להשפיע ולהדריך את העם תיגבר, אם הוא ייראה בעינם כאחד העם ולא "כאוייבר מנץ'", כמין סופר-מן. למרות בטחונו בתועלתה של דרך זו, מכאן קצרה הייתה הדרך, במיוחד אחרי חטא המרגלים, להתמרדותו של קרח ועדתו במשה. אלה שכעסו על משה על מצבם "הקשה" במדבר, לשיטתם, היו במצב שבו הצטרפותם לעדת קרח הייתה כמעט בלתי נמנעת מהסיבות הללו: מחד-גיסא, למצרים אי-אפשר היה לחזור. מאידך-גיסא, אחרי פרשת המרגלים - הדרך לארץ כנען הייתה חסומה. כל מה שנותר לאותם מתאוננים לעשות הוא לנוע ממסע למסע במדבר, במסעות שהיו, כביכול, ללא תכלית.
אפשר גם לטעון,לעניות דעתי, את הטענה ההפוכה, שאם משה רבינו נכשל באיזו שהיא צורה בהקשר להחלטתו להסוות את פניו, הוא נכשל בביטחון יתר ביכולתו להתמודד, ללא סיעתא דשמיא, עם האנשים קשי העורף ההם. קרינת פניו היתה, לעניות דעתי, מונעת, אולי, את חטאה של מרים, אולי את חטא המרגלים, אולי, פה, את חטאם של קרח ועדתו, ואפילו את חטאו שלו במי מריבה, כי הוא לא היה נגרר למצב שאליו הוא הגיע לו העם לא היה מעז להתלונן שם.
כדי להבין כיצד משה החליט להסוות את פניו, יש להתמקד במצב רוחו של משה בעת ירידתו מן ההר עם שני הלוחות השניים. הרי, הוא היה ברוממות רוח אדירה. הוא הצליח זה עתה להציל את העם מחרון אפו של ה', הקב"ה כתב את הלוחות השניים, וכעת הוא התכונן להנחות את העם בבנין המשכן ובכניסה לארץ מיד לאחר מכן. הכל נראה לו וורוד, אלא שהראיה הוורודה מדי לא הייתה מציאותית. כנראה שמשה רבינו עדיין לא ידע את אופיו של העם ומה צפוי לו ממנו.
שאלה מתבקשת הינה: מדוע לא החליט משה רבינו, תוך התנהלותה של פרשת קרח, להסיר את מסווה פניו כדי להגביר את יראת העם ממנהיגותו בשליחות ה'? התשובה: זה היה נראה בעיני העם כמעשה של חולשה ושל ייאוש. כך שהחלטתו הראשונה של משה להסוות את פניו, הפכה להחלטה בלתי הפיכה.
יש לשים לב שבהחלטתו של משה רבינו להסתיר את קרינת פניו מעמו, הוא למעשה ביטל נס גלוי שהקב"ה עשה למענו. כתוצאה מכך, הוא "אילץ" את הקב"ה לעשות שני ניסים גלויים אחרים כדי לשמר את מנהיגותו של משה: אחת, פתיחת פיה של הארץ ובליעת קרח, ומיד לאחר מכן יציאת אש שאכלה את מאתים וחמישים האנשים מקריבי הקטורת.
ניסיונותיו של משה רבינו עם הענווה והשלכותיה, אמורים לאותת לנו כמה היא חשובה וחיונית לכל אדם, וכמה היא חיונית - במיוחד לאלו הטוענים להנהיג את עמו של הקב"ה. יהי רצון שנדע לקבל תמיד את מתנותיו של הקב"ה - בתודה, בענווה ובהכרת הטוב - כי "צַדִּיק ה' בְּכָל-דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל-מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה, יז).
