לו עלה בדעתי לכתוב טור אחד ,שבועי, על מבצעי מעשי הפשע של אותו שבוע היה הטור ארוך וגדוש, בכול הפשעים האפשריים, בנציגי כל המעמדות הסוציו אקונומיות בישראל, בכל האזורים הגיאוגרפיים, בכול הוורייציות של רשימת הפשעים הקלסיים וגם הפשעים המוזרים מכל גוון סוג ומין. טור זוועתי.
החלטתי לבחור שלושה פשעים שטרם ניתן פסק דין בעניינם והם בתהליך חקירה או משפט על תקן "אישומים לכאורה" שרוכזו באקראי, בעיתון אחד, בוקר אחד השבוע, כולם עוסקים בחמדנות ותאוות בצע. כולם מקוממים במיוחד מכיוון ששלשת הפושעים (לכאורה) שבחרתי , באו מהמעמד הסוציו-אקונומי הגבוה, מהאזור החברתי של "מלח
הארץ", בעלי ממון ו"משפחות טובות" חמדנים שלא שבעו ושהיו בטוחים א. כי הכול מגיע להם. ב. כי לא יתפסו אותם.
דני דנקנר בן למשפחה חיפאית, 52, מבעלי "
דנקנר השקעות ", בוגר בהצטיינות של לימודי כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטת מסצו'סטס, יו"ר תעשיות מלח בע"מ (מפעל אחד מעסקי המשפחה) ובהמשך יו"ר
בנק הפועלים, שמשפחתו הייתה בו בעלת מניות לצד בעלת המניות הראשית
שרי אריסון. בעודו מכהן כיו"ר הבנק הגדול במדינה, דרש,
סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל מבעלת המניות הראשית בבנק הפועלים, שרי אריסון לפטר מידית את היו"ר זאת כי סטלי פישר על-פי הוכחות שהיו בידו דנקנר אחראי לשורה של כשלי ניהול בבנק.
אריסון הגנה על דנקנר, כלביאה על פרי בטנה אבל נאלצה לפטרו תחת לחץ הנגיד. במהלך תפקידו כיו"ר חברת המלח הצליח דנקנר לקבל מהבנק "שלו" הלוואה אישית בגובה של 3.4 מיליון דולר. כדי לקבל הלוואה הציג דנקנר מצג שווא לפיו רכושו מגיע לסך 56 מיליון דולר(!) ,כאשר בפועל שווי רכושו הגיע ל-4 מיליון). הפרקליטות הגישה תביעה נגד דנקנר על רשימה ארוכה של פעולות רמאות והונאה ברמה שלא תבייש אף פושע כלכלי בינלאומי.
דני דנקנר לא נבהל משינוי מעמדו החברתי מאחד ממכובדי ישראל לנאשם העומד לדין כאחרון הנוכלים. מניסיון קודמיו בעולם ההונאה, הפקיד את גורלו בידי עורכי דין ממולחים בתקווה שיוציאו אותו מהבוץ במוקדם או במאוחר. בינתיים התבררו הונאות נוספות מקוממות במיוחד, ברשימת הונאות דני דנקנר. כבעלים, בחברת המלח בה הוא מכהן כיו"ר החברה המשפחתית, נטל דנקנר, מזה 20 שנה אדמה לא לו בשטח מפעלי החברה בעתלית.
את עתלית פינת חמד בישראל על שפת הים התיכון בואכה חיפה, מושבה היסטורית, הקשורה בין השאר במשפחת אהרנסון ממייסדי "נילי" ,חמד דנקנר לעצמו למשפחתו. כאחוזה משפחתית, על 5 דונם ויותר נבנה בית מגורים, יקב, מגרשי ספורט ועוד. אחוזת חמד במיקום נהדר. הבעיה שדנקנר לא קנה את האדמה ולא היה בעליה החוקיים. דנקנר, חשב להשתלט על השטח, להפוך לבעליו לדורי דורות ולהוריש את הרכוש לילדיו.
ניכוס השטח לטובתו נמשך עשרים שנה כאשר דנקנר נוגס כל פעם בעוד חלקה בעתלית , כאילו הייתה בבעלות משפחתו מימי דויד המלך. בית המשפט קבע השבוע כי "אין להכשיר את עבירות הבנייה של דני דנקנר שהביע זלזול מופגן בחוק." בין השאר אמר בבית המשפט" תופעת הבנייה ללא היתר הפכה מכת מדינה וכאשר בענייננו מדובר בעותרים שהביעו זלזול מופגן בחוק, כאשר בנו ללא היתר בניין רחב ידיים על קרקע ציבורית שלא הוחכרה אפילו לעותרים, אלא לחברת המלח למטרת ניהול מפעלי מלח ומגורי עובדיה. כאשר אחד העותרים, הינו דמות מרכזית במשק ומי שבידיו היה מופקד ניהולו של בנק מהגדולים שבמדינה"...
אבי דבוש משתלט על "חוף מעורים" החל משנות השישים,כונה חוף הים היפהפה בהרצליה ,( בין מלון אכדיה ומלון השרון) "חוף דבוש", על שם הקיוסק היחידי שהיה על החוף הפראי . מי לא אכל ושתה אצל דבוש, משך כמה עשורים. ?המשפחה התעשרה. בהמשך החוף השתנה. טופל בהצלחה על-ידי עיריית הרצליה שהפכה אותו לפינת חמד, היום אחד החופים היפים והמטופחים בגבול המערבי של ישראל.
אימפריית דבוש התרחבה מחוץ לחוף ונפתחו מסעדות שווארמה בשם דבוש במקומות שונים בגוש דן והסביבה. בני דבוש שגדלו, אם כן במשפחה מסודרת כלכלית, עשו חייל בעבודה קשה ורואים ברכה בחייהם . אבל יש כאלה שאינם מסתפקים...... אחד הבנים , אבי דבוש , בעל מסעדה בחוף נעורים , ליד יישוב חבצלת השרון, לא הסתפק ברווחיו בחוף ממסעדת שווארמה מצליחה, אלא ניכס לעצמו את החוף הציבורי השייך למועצת עמק חפר ,כחוף פרטי המיועד, לדעתו לאתר לחתונות , שמחות ומסיבות של לקוחותיו!.
דבוש, שהתעשר מהר בזכות האירועים שארגן על חלקת החוף היפה,צפצף על ההסכם שנחתם בינו לבין מועצת עמק חפר שאוסרת עליו לקיים אירועים פרטיים בשטח השייך למועצה. ההסכם קיבל תוקף של הסכם מחייב אבל אבי דבוש לא מאלה שמעניין אותם הסכמים חוקיים. תאוות הבצע והחוצפה, התכונה המשותפת של כל הקרימינלים מסוגו ,הייתה חזקה אצלו יותר מכל חוק . מה לו ולחוק כאשר יש הזדמנות כל כך קלה לעשות בוחטות על חשבון אחרים?
הספסר יואב ברוק יואב ברוק ,לשעבר שיאן ישראלי בשחייה, משתתף עבר כנציג ישראל בשלוש אולימפיאדות במקצוע השחייה והיום מנכל חברת איסתא ספורט , -באמצעותה נוסעים ישראלים לתחרויות ספורט הנערכות בעולם - נודע, על-ידי הסנדיי טיימס הלונדוני כמי שספסר, לאחרונה בכרטיסים לאולימפיאדה. ברוק הוקלט על-ידי כתבי העיתון כשהוא מציע (לכאורה) כרטיסים במחירי עתק, פי שלושה מהמחיר הרשמי.
איך הפך שיאן השחייה הישראלי גאוות הספורט בישראל לבושה ישראלית? האם סבל ברוק מחרפת רעב, הוא ומשפחתו או שהרוויח יפה למחייתו?. האם תקף אותו בולמוס החזירות של תאוות בצע.? כן. זה מה שקרה. ברוק היה בטוח שלא יתפשו אותו. אבל הועד האולימפי שמקפיד מאוד שלא יהיו עבירות על החוק בכל ענייני האולימפיאדה מענייני ספורט בתחום המקצועי ועד נוכלויות רמאויות וספסרות, לא יעבור בשקט על הקרימינליות של ברוק שרצה לעשות כסף קל באמצעות אוהבי הספורט וצמאי האולימפיאדה (אלא אם כן יתגלה כי ברוק הוא נקי כמי מעיין זך וכל הסיפור לא נברא).
מוסר השכל שלושת הסיפורים שייכים לגברים ששפר עליהם גורלם. הם לא ז'אן ואל ג'אן גיבורו, בעל הגורל המר, מספרו עלובי החיים של ויקטור הוגו. הנ"ל גנב לחם נשפט לעשרים שנות עבודת פרך. דני דנקנר זכה בזכות עצמו ובעיקר בתוקף הרקע המשפחתי בקריירה מצליחה מאין כמוה כבוד וכסף, אבל דני דנקנר שייך לקבוצה גדולה של אוהבי בצע שמרגישים כמורמים מעם. אפשר לחלום כי גזר הדין שיקבל דנקנר על רמאות בבנק הפועלים ושאר עניינים מפוקפקים הקשורים לניהול בנק וגנבת קרקע בעתלית, יהיה בעל משמעות ויקהה אצל הגיבור, ד. ד. חלק מיהירותו הבלתי רגילה.
כנ"ל אצל חבריו דבוש וברוק, חצופים בוריאציה אחרת שראויים לגזר דין בעל משמעות שאולי, וזה ממש לא בטוח, יזכיר להם בפעם הבאה כי בכול זאת העולם מיועד להתנהל על-פי חוק.
