ברוכים הבאים למדינת ישראל 2012, לא שונה מאוד מארץ ישראל של 1349 לפנה"ס, תקופת נדודי המדבר, ימי חטא המרגלים.
לפני ימים מספר קראנו בכאב רב על סיפורה של אנה, פעוטה בת 5 שאובחנה בטעות כחולה במחלת הסרטן וקיבלה טיפול כימותרפיה לשווא. לב כל אדם יוצא אל כאבה של אנה הקטנה ומשפחתה ועל הסבל שנאלצה לעבור לחינם. טיפולי הכימותרפיה הנוראיים הינם טראומה לכל אדם ובוודאי קשים שבעתיים כאשר מדובר בילדה כה קטנה. האמפתיה הציבורית למקרה היא דווקא מנקודות האור בחברה הישראלית, אולם ישנן גם נקודות חיוביות פחות בסיפור.
לא תמיד יש את מי להאשים "מישהו צריך לשלם על הסבל של אנה" זעקו כותרות השבת, "להעניש את האחראים למחדל". או במילים אחרות - הבו לנו ראש לערוף, הכינו את הגרדום, אנחנו כבר נמצא את מי לתלות עליו. רשלנות בכלל ורשלנות רפואית בפרט היא מזעזעת, אולם לא כל מקרה מצער הינו רשלנות. מהתחקיר הראשוני של משרד הבריאות עולה כי שני פתולוגים התלבטו וערכו בדיקות רבות על-מנת להגיע לאבחנה והביופסיה אף נשלחה למומחים בארצות הברית להתיעצות. גם רופאים הם בני אדם, וגם בתחומים הכי ברורים בני אדם מועדים לטעות, קל וחומר במציאות מורכבת של עולם הרפואה. עם כל הצער שבדבר, לא תמיד יש את מי להאשים, לפעמים אין אשמים וכל מה שנותר לעשות הוא להזיל דמעה ולגלות אהדה.
תופעת חיפוש האשמים, פשטה כרעה חולה במחוזותינו, עם ישראל רוצה אישיות ברורה לתלות בכיכר השוק, ואם אפשר 'טייק אווי'. ברור כי מחדלים ורשלנות צריך לעצור, אך טעות באבחנה רפואית שנעשתה בכובד ראש אינה עילה לסקילה. הכי קל להאשים, לפרוק את התסכול, אבל מה שקל לרוב אינו נכון. כל אדם באשר הוא אדם טועה במהלך חייו, ההבדל היחיד הוא בגודל הטעות. ככל שגדול האיש גדולה טעותו והשפעתה רחבה. החברה חייבת להפנים את אנושיות הפרטים שבה ואת טעויותיהם שאינן נובעות מרשלנות.
מפקדים, מנהיגים ורופאים זקוקים למרחב פעולה ותמרון. אין אמיתות מוחלטות בשדה הקרב כשם שאין שחור ולבן בחדר הניתוח. ההחלטות אם לאגף מדרום, לצאת למלחמה או לנתח את המטופל-כולן החלטות שלא ניתן להכריע בהן מראש בצורה מושכלת. למפרע כולנו חכמים, אבל בפועל מדובר בהחלטות לא פשוטות שמתקבלות על בסיס יום יומי בחברה כולה. רוב ההחלטות מובילות להישגים אבל כציבור אנו נחשפים בעיקר לכשלונות הצורמים. אל לנו לסרס את מקבלי ההחלטות בכל תחומי החיים. פחד מתביעה אינו מוביל להחלטות יותר טובות, הוא מוביל לתופעת להסרת אחריות, בריחה מהחלטות, וחוסר יכולת להחליט את ההחלטה המסוכנת יותר, אך הנכונה.
מציאת האשם אינה משפרת את המערכת אחת הדוגמאות לנזקים שגורמת תופעת חיפוש האשמים היא נושא הגלוטן. בעבר, מאכלים שהכילו גלוטן שנאסר לאכילה על-ידי חולי צליאק, הכיל אזכור מפורש על גבי אריזת המוצר, ואילו שאר המוצרים היו מותרים לאכילה לחולי צליאק. מקרה אחד שבו שאריות גלוטן מסביבת הייצור גרמו לתגובה אלרגית אצל חולה צליאק ותביעה שהוגשה בעניין, הובילו את חברות המזון לפרסם הצהרה כוללת על רוב מוצריהם "עשוי להכיל גלוטן".
יתכן שבמקרה זה אכן הייתה מעורבת רשלנות, אך התוצאה זהה - לחולי הצליאק בארץ נגרם נזק בל יתואר. במקום לקחת את הסיכון ואת מרווח הטעות ולאפשר מגוון מאכלים נרחב לחולי הצליאק, החיפוש האובססיבי אחרי אשמים הוביל את חברות המזון למנוע מוצרים רבים שכלל אינם מכילים גלוטן מציבור הלקוחות חולה הצליאק. מקרה זה הינו דוגמה לכך שמציאת האשם אינה משפרת את המערכת, כי אם מרתיעה מעקרת ולא מאפשרת למקבלי ההחלטות לעשות את עבודתם נאמנה.
מקרים כאלה וכדוגמתם הם עניין שבשגרה במציאות בצבא, במערכת הרפואה ובמקומות רבים נוספים. מפקדים מפחדים לעשות את ההחלטות הפיקודיות הנכונות בשטח מחשש לעריפת ראש, מפקד שרוצה להתקדם בסולם הדרגות עדיף שלא ייזום כי מי שלא יוזם- לא יכול לטעות.
מתוך הצימאון לדם, לשעיר לעזאזל שנוכל לתלות בו את דאבון לבבנו, אנו מחסלים את המערכת כולה, גורמים לכל אחד לפחד מהצל של עצמו. המסקנה המתבקשת של כל מנהיג צריכה להיות הנהגה פסיבית- לא להוביל, לא להחליט ובעיקר להימנע מלפעול. איפה היינו היום אם לוי אשכול לא היה מחליט לפתוח במבצע מוקד, איפה היינו היום לולא הרצל היה מרשה לעצמו לחלום חלומות באספמיא. המעוף הוא חלק אינטגרלי בחיים ולפיכך גם הטעויות. ישנם מחדלים בלתי נסלחים, רשלנות ופזיזות, אך ישנן החלטות שהם בשיקול דעת סביר ויכולות להוביל להצלחה גדולה ולעיתים גם לכישלון מצער.
ברור שאין לשפוט את אנה ומשפחתה בצערם, איש מאיתנו לא מבין את גודל הכאב. מצד שני כדאי לחשוב אילו נזקים היו עלולים להיגרם אם מתוך פחד הרופאים היו נמנעים מלטפל בחולה סרטן אמיתי, אם מתוך חשש מכישלון הרופאים היו דוחים את הטיפול עד לשלב בו היה מאוחר מידי. האם אנו מוכנים לקחת על ראשנו את דמם של כל שאר החולים, אלו שבאמת לקו במחלה?
בשבוע שחלף קראנו גם על המרגלים שמצאו "אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ", אומנם עברו 3000 שנה והעם היושב בציון התחלף, אך עדין הארץ את יושביה אוכלת, ובלי מלח.