אסון הכרמל חושף שתי טרגדיות: האחת, אנושית איומה – מותם של 44 אנשים תמימים, הרס כליל של שמורת-טבע; האחרת, טרגדיה שלטונית – נתק פוליטי ביורוקרטי איום ונורא בתוך הממשלה, בתוך הרשויות המקומיות ובגופים ביטחוניים.
דוח
מבקר המדינה משרטט באריכות ובדקדקנות את שרשרת המחדלים שהובילו לכשל המענה, בזמן אמת, למיגור האש והצלת הכרמל. בשורה התחתונה: כסף לא הוזרם בבהילות הנדרשת ולצרכים החיוניים של מערך כיבוי-האש. משרד האוצר דרש תוכנית רפורמה כדי להעביר כסף, משרד הפנים לא פעל דיו כדי לקבל את הכסף ולהעבירו כדי "להחיות" את שירותי הכבאות הקורסים. וראש-הממשלה? ידע, ולא התערב במחלוקת בין המשרדים.
מותם של הצוערים מיוחס לבעיות תיאום, קצרים תקשורתיים וכשלים ביישום פקודות בשטח, בין הגורמים הביטחוניים השונים, החל בשר לביטחון פנים דרך מפקדי המשטרה והשב"ס על דרגיהם השונים. אם כן, במי האשָם? - בכולם.
דוח כזה המפזר את האשמה, אולי בצדק, לכל עבר, לא יוכל להיתרגם לכדי אשם מרכזי בעניין. מעל לבני-אדם שכשלו, כשלו המערכות השונות - מסקנה עגומה מאין כמוה עבורנו, האזרחים במדינה.
ככל הנראה, היחיד שיישא במחיר, הוא "אסון הכרמל" עצמו, כיוון שאיתרע מזלו וקרה בישראל.