העם דורש את המחאה החברתית שהתעוררה בקיץ הקודם. את אותה המחאה לא ממש אהבתי. ולא שאני לא חושב שצריך למחות. בוודאי שצריך. כתבתי על כך לא מעט ועוד היד נטויה.
המציאות שבה אנו חיים לא הגיונית. רק לפני עשרים שנה, זוגות צעירים בדימונה ובערים אחרות בנגב, יכלו להרשות לעצמם לרכוש בית במחירים שפויים. דירות ארבעה חדרים בבאר שבע באזורים חדשים כמו רמות ונווה זאב, עלו פחות מחצי מיליון שקלים. בדימונה, כמעט ולא הוקמו בנייני קומות - מה שקרוי בנייה רוויה ובתי קרקע נמכרו במחירים שבין מאה למאה חמישים אלף דולר. זה אמור להיות ככה. קרקעות לא חסרות בנגב ואין סיבה שלא לבנות כאן לרוחב. ואם לגובה, אז לפחות במחירים שפויים.
המחירים היום לדירה בת ארבעה חדרים חדשה בדימונה כבר מתקרבים לכיוון המאתיים אלף דולר. אגב, כבר לא מדברים כאן בדולר. חזרו לשקל. רק מי שמוכר לנו ספרי תורה עדיין מדבר על דולר. וגם אז זה תמי בשער גבוה. מחירי החשמל, המים,והארנונה רק עולים והדבר היחידי שיורד כאן, זה הא
נשים מצפון תל אביב, שמשאירים לנו את המדינה והולכים לחפש להם אזרחות אחרת.
פסטיבל ויום סטודנט המחאה הייתה צודקת, אבל היא נעשתה בצורה לא נכונה. היא קידמה נושאים שאולי הם צודקים, אבל הם בודאי לא קשורים לצדק חברתי. אולי לכיוון של סדק חברתי. מה שראיתי במחאה הקודמת, זה שהיא חיכתה לקיץ או יותר נכון לחופשת הסמסטר. זו היית מחאה של בין החופשות, ככה שדינה היה להסתיים מיד עם סיום הקיץ ותחילת הלימודים. מחאות לא אמורות להיות תלויות במבחני סמסטר. מחאה שתלויה במבחן ששיש לי בסטטיסטיקה מחר, זו מחאה שטחית ולא רצינית. מחאה אמיתית מכילה בתוכה זעם, ייאוש, תקווה. שום דבר מאלו לא היה קרוב לזה במחאה בתל אביב. זאת היה יותר מחאה שנראית כמו פסטיבל וודסטוק, או יום הסטודנט אחד גדול.
מחאה, ששיר הנושא שלה- "יש לי רק חלום לקנות לך יהלום" וששר אותו כוכב שמופיע בקביעות במדורי הרכילות שלנו ובקרוזים של "מנו ספנות", היא לא מחאה. זה פינוק.
מחאה אמיתית מצמיחה מתוכה מנהיגים שאמורים להשפיע על הנבחרים שלנו. מנהיגים שישתלבו במערכת הפוליטית כקבוצה אחת, שהגיעה לשם כדי לדרוש את מה שמגיע לנו.
יאיר לפיד מנסה לעשות זאת, אך לאט לאט הוא הולך לכיוון של אבא שלו ומתפתה להאשים את החרדים בכל חוליי החברה. זה יכול להביא לא מעט קולות, אבל זה לא יחזיק מעמד.
המחאה הקודמת הונהגה בידי אנשים שחושבים שפוליטיקה זאת מילה רעה וכשלו להבין שפוליטיקה זה מקצוע. אפשר ללעוג עד מחר לפוליטיקאים שלנו, אבל מי שמחליט במדינה הזו, אלה הפוליטיקאים. אי-אפשר לסרב לראש הממשלה שמבקש להיפגש איתך ואי-אפשר לדרוש ממנו משא-ומתן רק מול מצלמות. ככה מתנהגים אנשים שלא מבינים את המשחק הפוליטי. אי-אפשר לדחות את הצעותיה של וועדה מקצועית שהוקמה מטעם הממשלה (והיה ברור שמסקנותיה ייקברו) מבלי שיש אלטרנטיבה אחרת, אמיתית. מה ששמעתי מראשי המחאה היה שהוועדה לא מקובלת עליהם וזהו. אחר כך הם ניסו לגבש סביבם אנשי ידע שייעצו להם, אבל גם מסקנותיהם נקברו.
ז'קלין לא תגיע המחאה הקודמת לא כללה בתוכה את אלו שבאמת צריכים אותה. היא לא כללה עובדי קבלן ולא כללה את הפריפריות החברתיות שנמצאות כאן. היא כללה את שכבות הביניים שזעקו על מחירי הקוטג'. הקוטג' במקרר והקוטג' שהם חולמים לקנות באזור תל אביב. ראיתי שם עגלות, אבל לא ראיתי קופאיות. ראיתי את דפני אבל לא ראיתי את ז'קלין. ז'קלין לא הייתה יכולה להגיע כי אם הייתה מגיעה, המעסיק שלה היה מפטר אותה וזה לא קל למצוא עבודה בגילה שתכניס לה חמשת אלפים כל חודש.
יש כמה דברים שהמחאה הקודמת כן יכולה להתגאות בהם. היא יכולה להתגאות בכך שסטודנטים, סוף סוף, הוכיחו שהם יכולים למחות, ולא רק על שכר הלימוד. המחאה יכולה להתגאות ביכולת שלה לאחד- לפחות לזמן קצר- את כלי התקשורת השונים שתתמוך בהם. התקשורת בהחלט התגייסה לטובתם, לא מתוך הזדהות אמיתית חלילה, אלא מתוך עניין של רייטינג. הדרת נשים,
עובדים זרים, מחאות.- הכול רייטינג, שום דבר לא קשור למציאות, אבל זה עדיין הישג.
יש כמה עיתונאים ואנשי תקשורת, שעדיין מגויסים, ומבטיחים לנו שהמחאה אכן תתחדש. זה נראה יותר כמו משאלת לב ופחות מאשר מציאות. אין באמת סיבה אמיתית לכל שהמחאה הזו תתחדש ובטח לא שתביא איתה את השינוי המיוחל. לז'קלין זה לא ישנה הרבה.