בתגובה לפרסום הדוח המלא של
מבקר המדינה על אסון השריפה בכרמל, פורסם ים של תגובות. חלק גדול לא פחות מאותן תגובות עוסק בביקורת על המבקר. בגל המבקרים ניתן לשמוע בבירור את קולותיהם של משפטנים הגורסים שהמבקר חורג מתפקידו בחוק ושפעולתו מסנדלת בעצם את מטרת הביקורת.
גם אם מבחינה משפטית טהורה יש אמת בדברים, הרי את תפישת המבקר את תפקידו יש לעמת בזווית של אחריות חברתית רחבה יותר עם המציאות בה אנו חיים. אין כיום שום גוף ממלכתי או מגזרי שמעז ומסוגל להתמודד עם מבול של שחיתויות, רשלנויות, אי-סדרים ועוד כהנה וכהנה. המחוקק לא מתמודד עם העניין גם משום שחברי הכנסת אינם שונים לטובה ולעיתים מובילים בנורמות התנהגות קלוקלות, והממשלה בעיקר שוחה עם הזרם כדי לשרוד.
שתי אלו, הממשלה והכנסת, מוכיחות שוב שמהן בלבד לא תצמח הישועה המוסרית-חברתית לעמנו. גם בית המשפט מצידו אינו מעוניין, לרוב בצדק, לשפוט בסוגיות בעלות זיקה פוליטית ברורה מחשש של אובדן הקונצנזוס (השביר) לגביו בעם.
דון קישוט ממלכתי ומי נשאר? במצב זה של פשיטת רגל ערכית והתדלדלות נורמטיבית שהגיעה לשפל חסר-תקדים, נכנס המבקר
מיכה לינדנשטראוס לתפקידו וניסה לשנות. בכאוס שנוצר, יש לזכור - ומזה רבים משום מה מתעלמים - הייתה דרכו של המבקר דרך חתחתים וייסורים בדרך להשגת היעד של מינהל ונורמות ציבוריות תקינים יותר.
מבחינה זאת מיכה לינדנשטראוס הוא מעין "דון קישוט" ממלכתי שפעל לבדו מול מערכת מסואבת ענקית שאיש לא יכל לה. חזקה על מבקריו הרבים שיציינו לפחות את אומץ ליבו ואת נחישותו. אילו היה מצליח מאוד במעשיו הייתה הביקורת נגדו פוחתת ממילא, גם אם יהיו כאלה שתמיד יסתייגו מהדרך.
למרבה הצער וכמצופה, הטענות על רדיפת פרסום ועל שכרון כוח מצידו, גם אם הן נכונות, אין להן מקום והן משניות לחלוטין במציאות הנוכחית, כאשר מנגד ניצב האתגר האדיר בפני מי שחפץ לטהר כמעט לבדו את המערכת הרוחשת והסרבנית תוך ניסיון לקביעת נורמות אחרות, שפויות, של שקיפות, יושר וטוהר מידות. מעל לכל, אותם אתגרים ניצבים בפנינו כעם אם אנו חפצים בחיים נורמליים ובחוסן חברתי לטווח הארוך.
