האם לתקשורת אכפת מקהל היעד שלה?

ביום שני האחרון ערכה מועצת יש"ע כנס בנושא הסברה ותקשורת. מעל מאתיים איש משני צידי הקו הירוק התכנסו במלון לאונרדו בירושלים וצפו בחומר כתוב ודיגיטלי ובכמה סרטונים חדשים. למרות החשש הגדול מן המשבר המתקרב עקב פינויה המתוכנן של גבעת האולפנה, מצב הרוח בכנס היה טוב. באוקטובר 2008, בעקבות יוזמה של מועצת יש"ע להביא אנשי תקשורת וקובעי דעת קהל אל מעבר לקו הירוק על-מנת להכיר להם את המציאות בשטח, הצהיר יריב אופנהיימר מ"שלום עכשיו": "אני לא מרגיש שהושג שינוי משמעותי בדעת הקהל". לאחר כארבע שנים ניתן לומר שהמצב השתנה באופן דרמטי. לאחרונה נתן אופנהיימר ביטוי לבהלת "שלום עכשיו" בכותבו כי "מבלי ששמנו לב למתרחש, הימין הצליח לחולל מהפכה אמיתית בדעת הקהל בנוגע לשטחים. לאחרונה הם ייסדו מודיעין משומן שפעיל בכמה חזיתות". אין כל ספק כי ישנה מחלוקת מתמשכת בנוגע ליחס שלו זוכים ישובים יהודיים ביהודה ושומרון. לעתים קרובות נשמעות תלונות על הטייה לכיוון שמאל. בכנס של מועצת יש"ע השתתפו חיליק שריר, בעבר סגן עורך מעריב וכיום סמנכ"ל תוכן של חדשות ערוץ 2, ואהוד יערי, הכתב לעניני ערבים של ערוץ 2. תגובות הקהל להופעתם העידו באופן מוחשי על התסכול שחש הקהל. התנהלות התקשורת והאתיקה של יוצריה ממשיכים להוות סלע מחלוקת. ראוי לציין כי אותם עיתונאים בכירים מהזרם המרכזי של התקשורת הרגישו בנוח ולא ראו בעיה בכך שבכנס כזה ייעשה שימוש בשמם. דבר נוסף הראוי לסיקור הוא הופעתו של סגן שר החוץ דני איילון, שדיבר במשך 40 דקות, וגם סרטון שבו נראה שר ההסברה והתפוצות יולי אדלשטיין מברך את משתתפי הכנס. יועץ התקשורת לשעבר של אריאל שרון, ארנון פרלמן, דיבר אף הוא בכנס. כל זה היה ראוי לכיסוי תקשורתי נרחב, אך לא כך היה. רק אתר ערוץ 7 דיווח על הכנס. חיליק שריר הגן על גוף התקשורת שלו, על כתביו ועל החלטות העריכה שקיבל. לפי גרסת שריר, כל ההחלטות בנוגע לתוכן התוכנית נבעו משיקולים מקצועיים בלבד. אין זה סוד גדול שהתקשורת יכולה להיות מוטה ולא אתית, והתופעה אינה מתרחשת רק בישראל. פיטר סיסון, שדרן ותיק ב-BBC, הודה ב-22 בינואר 2011 כי בתוך ה-דנ"א של הרשת שבה עבד "יש צורת חשיבה שהיא בבירור שמאלית". הוא אף אמר כי "הטייה היא מילה בוטה מדי לתיאור הדקויות שיש בתרבות השלטת הזאת. הגדרה טובה יותר היא 'הלך רוח'. אני לא יכול לספור את הפעמים שבהן ביקשתי ממפיק לתמצת בשבילי את הסיפור, והוא נתן לי עותק של עיתון "הגרדיאן" ואמר לי שהכל נמצא שם". אם כך מתבטא עיתונאי בכיר מאוד הנמצא בתוך מערכת של גוף תקשורת יוקרתי הממומן על-ידי מדינה, אולי יש מקום להטיל ספק בהיתממות של מנכ"לים ועורכים בישראל.

ארבעת המגישים העיקריים של רצועת האקטואליה בגל"צ הם מהשמאל

שריר היה כן, כשהודה כי בתקשורת יש סטנדרטים הרחוקים מלהיות מושלמים. פעם, הוא סיפר, הוא הפיק תוכנית שכללה סרטון של אחד מארגוני השמאל הקיצוני המתנגדים לישובים היהודיים ביהודה ושומרון. הסרטון עלה לשידור לפני צאת שבת, ובכך נעקף הצורך לשדר תגובה לסרטון, שהרי המעורבים שמרו שבת ולא יכלו להתראיין. הוא גם הודה כי בחלק מהפאנלים של תוכניות המשודרות בשבת אין איזון, כיוון שקשה למצוא אנשים התומכים (פוליטית) במתיישבים היהודים ביו"ש ובאידיאולוגיה שלהם, שאינם שומרי שבת. בתוכנית, נשאל שריר על שני כתבים שלו שאומנו על-ידי "אג'נדה" - ארגון שמנהלת ענת סרגוסטי שהועסקה בשבועון הקיצוני השמאלי "העולם הזה" של אורי אבנרי. "אג'נדה" מגדיר את עצמו כמכון לאסטרטגיה תקשורתית - "ארגון ללא כוונת רווח, הפועל בזירה התקשורתית בנושאים חברתיים, ומטרתו השפעה על השיח התקשורתי ובאמצעותו על סדר היום". מטרה זו כוללת השגת שינוי "ארוך טווח ואסטרטגי בגישה של התקשורת בנושאים המרכזיים לשינוי חברתי... להשפיע על סדר היום הציבורי ואת קביעת המדיניות בתהליכים... בתחום התקשורת בדרכים מתוכננות ויזומות". "אג'נדה" פועל בשני מישורים עיקריים: הראשון - חיזוק היכולות והמיומנויות התקשורתיות של הארגונים לשינוי חברתי בישראל, והשני - קידום עצמאי של נושאים חברתיים בתקשורת. תגובת שריר הייתה: "הם מקצועיים". בעולמו של שריר, לכתבים בשמאל אין דעות קדומות. לשריר לא היו נקיפות מצפון לגבי העסקת מיעוטים (אחד אתיופי, השני ערבי) למרות שהכתבות שלהם מאוד חד-צדדיות ומונחות על-ידי האידיאולוגיה שלהם. הוא טען שכשישב בוועדת הקבלה, היה מחסור במועמדים דתיים, וציין כי חבל שאין היפוך במגמה. מיותר לציין שאיננו מסכימים עמו, שכן אנו יכולים לחשוב בקלות על לפחות חצי תריסר שמות של עיתונאים מצוינים שיכולים לעשות את העבודה. שריר גם ציין כי לנציב פניות הציבור ברשות השנייה אחריות משותפת - פיקוח וטיפול בתלונות. אך הוא לא הזכיר את חוסר הכבוד שרוחשת המועצה כלפי החלטות הנציב והמלצותיו. עיתונאי שלא היה נוכח בכנס הביע את דעתו הידועה בשבוע שעבר במעריב. לדברי קלמן ליבסקינד, התקשורת הישראלית היא האויב הגדול ביותר של ישראל. על-פי ליבסקינד, ערוצים 2 ו-10, גל"צ ורשות השידור מטים את "סדר היום". "אם העובדות הן לא עובדות", כותב ליבסקינד " כל התהליך הדמוקרטי שלנו פגום. אין דמוקרטיה". הוא גם הצביע על מאפיין הנבואה המגשימה את עצמה של התקשורת. מצד אחד, אנשיה טוענים כי המדינה סובלת "היות שהעולם צופה במה שאנו עושים כאן". אבל מי, אם לא התקשורת, מספק לעולם את המידע הזה הגורם לסבל, שהרבה פעמים הוא מוטעה ומוטה? ארבעת המגישים העיקריים של רצועת האקטואליה בגל"צ קיבלו התייחסות מיוחדת: "רינו צרור הוא איש שמאל, ורזי ברקאי הוא איש שמאל, ויעל דן היא שמאלנית, ומיכה פרידמן בשמאל - האם יש מישהו אחר? האם זה סביר? האם אירועים אקטואליים יכולים להיות מטופלים רק על-ידי שדרנים כאלה?". בציבור הישראלי חלה התקדמות משמעותית ב-20 השנים האחרונות. הוא מבין את התקשורת וכבר אינו מקבל את שליטתה, את חוסר הגינותה ואת היעדר האחריות שלה. הוא דורש שהתקשורת תשקף את האתוס הציוני של המדינה היהודית. אין לתקשורת הישראלית ברירה אלא להיות יותר קשובה לצרכניה. עם זאת, ההתקדמות היא איטית עד כדי כאב וצבועה בחוסר יושר אינטלקטואלי. השורה התחתונה של כנס מועצת יש"ע השבוע היא כי עם עבודה קשה ורצון טוב, יש סיבה טובה להאמין שאפילו הזרם המרכזי בתקשורת שלנו סוף סוף יתעשת.