העליון, החניון והשיטפון

הנהלת בתי המשפט הציגה שוב (יום א', 24.6.12) נתונים על העומס העצום בו נתונים שופטי ישראל. כל מי שיוצא ובא בבתי המשפט יודע, כי חלק מהעומס נובע מהליכים מיותרים לגמרי, אותם יוזמים עורכי דין ששיקוליהם - איך נאמר זאת בעדינות - לא תמיד עולים בקנה אחד עם טובתו של הלקוח. בלתי אפשרי לדעת כמה הליכים כאלו סותמים את בתי המשפט בערכאות הנמוכות (שלום, תעבורה, משפחה, עבודה ומחוזי), אך ניתן לקבל קנה-מידה על הבעיה מבדיקה מדגמית בבית המשפט העליון. מותר להניח, שהבעיה חמורה בהרבה בערכאות האחרות, ולו רק מסיבות סטטיסטיות והגיוניות. אך כאמור, אין לנו אלא לבחון את הנתונים שבפנינו. בשנת 1982 כתב מאיר שמגר, אז המשנה לנשיא בית המשפט העליון, את הלכת חניון חיפה. בפסק דין מנחה זה, נקבע מתי ייתן בית המשפט העליון רשות ערעור בגלגול שלישי - דהיינו אחרי הערכאה הראשונה ואחרי ערעור למחוזי. שמגר קבע, כי רק שאלות בעלות משמעות ציבורית ו/או משפטית רחבה, החורגות מעניינם של הצדדים במקרה הנדון, יזכו לדיון נוסף. והוא הסביר: "בבואו לשקול את השאלה אם להעניק רשות לערער נוקט בית המשפט בהכרח שיטת סינון, שהעיקר בה הוא העניין היכול להיות לציבור הרחב בבירורה הנוסף של הסוגייה, שכבר נדונה בשתי ערכאות. הווה אומר, בית המשפט אינו נותן דעתו אך ורק אל מה שנפסק, כדי לבחון אם נכונה ההלכה שיצאה מלפני הערכאה הקודמת, אלא המשקל המכריע מוענק לשאלה, אם יש חשיבות משפטית או ציבורית לכך שדווקא מקרה זה יזכה לבירור שיפוטי נוסף". ההלכה המצוטטת ביותר למרות שחלפו 30 שנה, ודומה שכל עורך דין מתחיל צריך לדעת את ההלכה הזו בעל-פה, היא כנראה המצוטטת ביותר בפסיקותיו של בית המשפט העליון. מתחילת החודש הנוכחי פרסם העליון למעלה מ-500 החלטות; ב-31 מהן מצוטטת הלכת חניון חיפה במישרין, ובארבע נוספות היא נמצאת ברקע בלא אזכור מפורש שלה. לכך יש לצרף עוד שורה של החלטות שדנו בגלגול שלישי, אך לא בהקשר של חניון חיפה, אלא בערעור על פסקי בוררות, והחלטות שדנו במידת התערבותו של בית המשפט העליון בהחלטות ביניים או בהחלטות דיוניות של ערכאות קודמות. בסך-הכל ניתן להעריך, כי לפחות 10% מהחלטות העליון בחודש הנוכחי היו כאלו בהן היה על השופטים לומר למבקשים: תחזרו לבסיס ותראו מדוע בקשותיכם נדחות על הסף. וזה בלי להביא בחשבון את בקשות הערעור שנדחות לאחר קבלת תגובת הצד שכנגד; אך הן המיעוט. המסקנה המתבקשת היא, ש-10% מזמנו של בית המשפט העליון - מהמזכירות, דרך העוזרים המשפטיים ועד לשופטים - מתבזבז על בקשות שכלל לא היו צריכות להיות מוגשות, משום שהן עומדות בניגוד מוחלט וברור לפסיקתו העקרונית רבת-השנים של בית משפט זה. 10% שבהם ניתן היה לעסוק בנושאים שבאמת צריכים לקבל את מלוא תשומת ליבו של העליון: ערעורים בזכות, עתירות לבג"ץ וכדומה. נאמר זאת אחרת: בשנה שעברה נפתחו בעליון 9,775 תיקים; אם המספר היה נמוך ב-10%, הוא היה מסיים את השנה בירידה של 7.5% במלאי במקום בעלייה של 2.5% בו. אם המספר היה נמוך ב-10%, אורך החיים של תיק ממוצע היה יורד מ-14.3 חודשים לקצת יותר משנה. לפחות שעה של עבודה במבט ראשון נראה, כי הקביעות הללו אינן הגיוניות. כמה זמן כבר לוקח לשופט לשלוף את הלכת חניון חיפה ולדחות את בקשת הערעור? אך מבט שני אל תוך ההחלטות מלמד, ששופטי העליון אינם עושים לעצמם חיים קלים אפילו בהחלטות הללו. הם מסבירים במה מדובר, מעלים את טענות הצד המבקש לערער, ואז חוזרים להלכת חניון חיפה. יש ביניהם גם מי שמגדילים לעשות ומסבירים מדוע בכל מקרה היו דוחים את הערעור לגופו. בהערכה זהירה, כל החלטה כזו מצריכה לפחות שעה של עבודה של השופט ושל לשכתו; הארוכות יותר ודאי מצריכות זמן רב יותר. השיטפון הזה נובע מאחת משתי סיבות או משתיהן ביחד: מעורכי דין שלא מכירים מספיק טוב את הפסיקה, ומעורכי דין שלא אכפת להם להוציא מהלקוח עוד כמה אלפי שקלים. הדרך היחידה להפסיק אותו היא להטיל הוצאות על מי שמגיש בקשות סרק כאלו. ככלל, שופטי העליון אינם מטילים הוצאות כאשר לא התבקשה תשובה לבקשת רשות הערעור. זה הגיוני כאשר מדובר על הוצאות לטובת הצד שכנגד, שהרי הוא לא עשה דבר ולא שילם דבר. אך מה עם המדינה? מה עם עלויות המערכת? מה עם הנזק לציבור בכללותו? ובמילים אחרות: מדוע לא להטיל הוצאות לטובת המדינה? הפנינו את השאלה לנשיא בית המשפט העליון, אשר גרוניס. תשובת דוברת מערכת בתי המשפט: "הטלת הוצאות בכלל, ולטובת אוצר המדינה בכלל זה, תלויה בנסיבות של כל תיק ותיק ונתונה לשיקול דעת של כל שופט הדן בבקשות רשות ערעור". לאמור: אין מקום למדיניות כוללת. לא בטוח שזו תשובה משכנעת לנוכח מימדי התופעה. הנשיא בהחלט רשאי להנחות את יתר השופטים להטיל הוצאות במקרים המתאימים. במצב הנוכחי של העומס, ראוי שיעשה זאת. יתרה מזו: כאמור, ניתן לבדוק בצורה אמפירית רק את מספר בקשות הסרק בעליון, אבל אין ספק שהן קיימות בכל המערכת. איתות מהעליון בדבר הטלת הוצאות ממשיות על מי שמנצל לרעה את הליכי המשפט, יירד במהירות לשאר הערכאות ויביא לייעול רציני גם אצלן - וזה מאוד מאוד משמעותי. די בכך שמספר התיקים יפחת ב-5% בשנה כדי להקל על העומס ולזרז את ההליכים.