כשקראתי את מאמרו של
משה פייגלין - "מהגבעות להר", תהיתי. הרי בדרך כלל הוא יודע היטב להעביר את מסריו - במחשבה צלולה ובשפה ברורה. אך הפעם - תהיתי. ולאחר התהייה ולאחר שקראתי שוב, התיישבתי בלב כבד לכתוב שורות אלה.
בפתיח (ארוך מהרגיל - יותר מחצי מהמאמר כולו) מספר הכותב על וויכוח עם רב שהתרחש לפני כחצי שנה בישוב שלו. כשהוכרזו הבחירות לרשות הליכוד, פייגלין ניסה לשכנע את הרב להצביע עבורו: "אם אנצח אני עשוי להיות ראש הממשלה עוד קודם לפסח, ואז נוכל לעלות יחדיו ולהקריב קרבן פסח בהר הבית״.
כאן, בקריאתי את המאמר, תהיתי בפעם הראשונה. מה פשר הדבר? הרי הבחירות ההן תמו מזמן והפסח - לפני חודשים? לשם מה האפיזודה שהולמת יותר ספר זיכרונות של פוליטיקאי בדימוס מאשר מאמר אקטואלי בעיתון?
בהמשך, לכאורה, נתן הכותב את תשובתו: הדבר מסופר לשם שמיים. כך הוא מעלה את הנושא של תפילת היהודים והקרבת הקורבן על הר הבית בימינו. אכן ברומו של עולם הדבר! אך, בהקשר הזה, הכותב מעביר את המסר: "אם מדובר היה באיזה חידוש הלכתי שהתחשק לי פתאום ליישם, אז מוטב היה להותיר את הנושא בידי גדולי הדור. אבל כאן מדובר בעניין שונה שבו עדיף שלא להתייעץ עם הגדולים."
כאן תהיתי פעמיים. פעם אחת כי מוזר ומשונה בעיניי שלשיטתו של הכותב החוכמה היהודית של גדולי הפוסקים ישימה ורלוונטית אך ורק ל"איזה חידוש הלכתי שהתחשק". אך בעניינים גורליים ("עניין שונה" בלשון הכותב) עדיף שלא להתייעץ עם הגדולים?!
התזה היא שטרם זכינו לתפילה ולהקרבת הקורבן על הר הבית עקב "גדולי הדור" הנוהגים כמו אותו רב, "טיפוס שמרן". קרי - לוקים הם ב"חוסר היכולת לזהות את המרחב ההיסטורי החדש".
כאן תהיתי תהייה נוספת ושאלתי את עצמי: האם הר הבית הוא המסר של המאמר כולו? האם לשם כך נכתב? לא סביר.
כך מתואר המתרחש ברגעי השחרור של הר הבית במלחמת ששת הימים: "מה קורה פה? למה ליד הכותל? למה לא על ההר? מי חשב אותה השעה על איסורים הלכתיים? ודאי לא גור ואשכול ואותו חייל בוכה ואותם המונים שהחלו לנהור לכותל. לא ההלכה עצרה בעדם לעלות ולחגוג בהר המשוחרר. הגלות שנות אלפיים הנהירה אותם, אותנו...
מחזה סוריאליסטי ממש. אי-רציונאליות בתוך אי-רציונאליות של נס השחרור. עמוק ומחריד. ציונות אימנסיפציונית, אנוסה, גוברת על ציונות גאולתית-היסטורית... אילו פרצנו דרך שער ציון או שער יפו. אילו הגענו לכותל בדרך לשחרור ההר, ניחא. מובן. טבעי. אבל לא. הקדמנו לכבוש את ההר. היינו על ההר, ובאורח ספונטאני, ללא צו מגבוה, ללא שיקול ותכנון - ירדנו לכותל. בחינת: עלייה צורך ירידה..."
1 ניתוח מבריק! בעיניי אין כל חידוש אצל פייגלין אלא נהפוך הוא: יש אצלו אי הבנה של המאורע ההיסטורי: לא אז ולא היום נבצר מאיתנו להיאחז בהר הבית עקב מחדל גדולי הפוסקים, אלא בחינת "כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ".
2 רק לקראת סוף המאמר התברר סוף-סוף, מה המסר של משה פייגלין לקוראיו:
"גבעת האולפנה היא מאבקם של המתנחלים - לא של החברה הישראלית." משפט מפתח זה במאמר היווה עבורי גם תשובה לשאלות ולתהיות ששמעתי במסדרונות הכנסת ובאוהל שובתי הרעב בימים שקדמו להצבעה על חוק ההסדרה. אנשים רבים וטובים מכל קצוות הארץ הגיעו אז לירושלים על-מנת לבטל את רוע הגזרה. היו שניסו בקולם: עצרו את הח"כים והשרים במסדרונות השלטון בכדי לשכנעם לתמוך בחוק. היו שבשתיקתם הרועמת: רק עמדו והסתכלו בעיני הסריסים. הזדמנתי, שם במסדרון, לעמוד ליד שני אבות צעירים תושבי ה"אולפנה". לפעמים הם דיברו, לעתים שתקו, רק נאנחו מרוב דאגתם. ואז, פתאום שואל אחד את השני: "תגיד לי, איפה משה פייגלין?". באמת, חשבתי לעצמי. ראיתי שם רבים מאנשיו, אך את פייגלין עצמו לא ראיתי...
את המאמר בנה פייגלין סביב פרשנותו על פרשת המרגלים. יאה יהיה להזכיר בהקשר הזה כלל גדול בפרשנות המקרא: טרם עיונך באחרונים, עין קודם בראשונים, קל וחומר - טרם פרשנות משלך.
רש"י מפרש: "זבת חלב ודבש הוא - כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו, אין מתקיים בסופו".
3 אמת שאת ההשלכות ממחדל הר הבית אנו חשים במציאותנו העכשווית יום-יום. אמת גם שיש לתקן מחדל זה ללא דיחוי. אך אין אמת בזלזול. אין אמת שחובת אחיזתנו בהר הבית קודמת לחובת אחיזתנו בגבעת האולפנה בבית-אל ("איזו גבעה" בלשון המאמר). האמת הפוכה היא: ההר שבבית-אל קדם להר הבית:
וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל...4 האמת היא שהמדלג על ההר שבבית-אל גם בהר הבית לא זוכה.
