אחריות אבסולוטית לאסון הכרמל ודיכוי המחאה

המבחן האולטימטיבי למנהיגות של פוליטיקאים, עובדי ציבור ומנהלי עסקים הוא ביכולת לקחת על עצמם אחריות אבסולוטית לעמידה ביעדים של הארגונים עליהם הם מופקדים. בתי הספר לניהול עוסקים הרבה בסוגיית האחריות, אך רק במבחן המעשה ניתן למצוא לה פתרון. מבקר המדינה מחלק את האחריות לאחריות מיוחדת ומיניסטרילית, אולם אני מכיר רק אחריות אחת - אחריות אבסולוטית. עוד בתחילת הקריירה הניהולית שלי נתקלתי בתופעה שקולגות וכפיפים השתדלו למזער את האחריות שלהם, להבדיל מהסמכות ומתנאי השכר שאותם הם השתדלו להשיא. כשהייתי מופקד על התחומים העסקיים של חברת היי-טק גדולה, באו אלי המנהלים שדיווחו לי ותרצו אי עמידה ביעדים בכוח עליון. אם משרד הביטחון הפסיק לשלם לספקים לא ניתן כמובן לעמוד בתנאי הגביה, אם מדינה דרום אמריקנית פשטה את הרגל לא ניתן לקבל את התמורה למערכות שסיפקנו להם, ואם יש אינפלציה של 500% לשנה לא ניתן לשמור על הערך הריאלי של רזרבות החברה. בצוק העיתים מצאתי את התשובה לתירוצים למיניהם וקבעתי מונח 'חדש' - "אחריות אבסולוטית". לקחתי על עצמי והטלתי על כל הכפיפים שלי אחריות אבסולוטית לעמידה בכל היעדים למרות הכוח העליון, המעורבות של גופים אחרים שלא בתחומי הסמכות שלנו, והקשיים האובייקטיביים שהתמודדנו אתם. הרעיון היה להחליף את האנרגיות מאנרגיות שליליות לחיוביות. התישבתי עם כל אחד מהם וניסינו למצוא פתרון לכל בעיה במקום למצוא תירוץ לכל מחדל. כך למשל, אם משרד הביטחון סגר את הקופה, פיתחנו קשרים כל כך טובים עם עובדי המשרד ומנהליו שלגבינו הם היו עושים יוצא מהכלל ומשלמים לנו בתנאי שלא נספר לאחרים. אם מדינה דרום אמריקנית פשטה את הרגל מצאנו גורם המומחה לבעיות אלה (שלימים הפך לטייקון) שמצא את הדרך להשיג לנו את התמורה עם תספורת סבירה. בתקופת האינפלציה של מאות אחוזים לשנה, התקשרנו עם אחד הבנקים המובילים וביחד השקענו במכשירים פיננסיים מתוחכמים עם ביטחון מלא ותשואה נאה, וכך לא רק ששמרנו על הערך הריאלי של הרזרבות אלא גם היינו הגורם המרכזי לרווחיות החברה. אם לקוח עיקרי ביטל פרויקט מפתח שבועות לפני הנפקה ראשונה בוול סטריט שכנענו את החתמים בשקיפות מלאה שניתן למצוא תחליפים לפרויקט שלא יפגעו לאורך זמן בתחזיות שלנו והצלנו את ההנפקה. באותה הרוח לקחנו על עצמנו להבריא את הפעילות האזרחית בניגוד לכל הסיכויים אחרי שההנהלה הקודמת הביאה את החברה אל סף פשיטת רגל, הנפקנו אגרות חוב למחקר ופיתוח ברווחיות שיא למרות שהחברה האחות זייפה נתונים של הנפקת אג"ח המו"פ שלה, בשערוריה שנתגלתה כמה ימים לפני שהתחלנו בהליך ההנפקה, הבאנו הזמנה ממדינה במזרח אסיה למרות משא-ומתן בתנאים בלתי אפשריים שנמשך למעלה מחודש ימים, ועוד. מנהלים שהמשיכו לחפש תירוצים וגלגלו את האשמה מהאחד לשני פוטרו באופן מיידי, כך שכל העובדים הבינו את המסר ועברו למצב של שיתוף פעולה במקום עימות והתחמקות. כך הפכנו במהרה לגורם המרכזי ברווחיות החברה. להפסיק להסתתר מאחורי תירוצים של גורל אני מודה ומתוודה שלא המצאתי את הפטנט של האחריות האבסולוטית. רבים וטובים ממני פעלו על-פי אותה ההנחה והגיעו להישגים פורצי דרך בהיסטוריה. צ'רצ'יל החליט לעמוד איתן אל מול המתקפה הנאצית לעומת המדיניות התבוסתנית של הצרפתים שנכנעו ללא תנאי. דנמרק הצילה את כל יהודיה לעומת הרומנים ששיתפו פעולה עם הנאצים וטבחו בין השאר את רוב המשפחה של אשתי. בן-גוריון החליט על הקמת המדינה ברוב של קול אחד כשחלק ניכר מההנהגה היה משוכנע שלא ניתן להילחם כנגד העדיפות המספרית והטכנית של הערבים. רבין ניצח במלחמת ששת הימים שהפכה לניצחון הכביר ביותר בהיסטוריה, אחרי שכל צבאות ערב נלחמו בנו למרות שלא היה לנו אפילו מטר אחד של אדמה כבושה ואף אחד לא חשב להקים מדינה פלשתינית בגדה או בעזה. המנהלים והיזמים של הכלכלה הריאלית בישראל כסטף ורטהימר וגיל שוויד הקימו תעשיה לתפארת עם יצוא, תעסוקה, ציונות ורווחיות, ואף פעם לא האשימו את הבעיות האקסוגניות כמו חלק מהטייקונים שלנו על-מנת לתרץ תספורות, שמיטת חובות ומיסים. אנשי העשייה הגדילו ראש, לקחו אחריות אבסולוטית, פתרו את הבעיות הקשות מנשוא ולא הסתתרו מאחורי תירוצים של גורל, כוח עליון, אל נוקם ונוטר, ועוד תירוצים של אנשי המחדל, שנועדו לטשטש את העובדה שהם נכשלו כישלון מכפיר בהשקעות שלהם בלאס וגאס, רוסיה והונגריה, בבנקים שוויצרים, למרות העצות של הבאבות, למרות מינופים שערורייתים שלהם על חשבון קרנות הפנסיה שלנו והתספורות.

האסון בכרמל: נתניהו הוא האחראי האבסולוטי

יש לי נגיעה אישית במאורעות השריפה על הכרמל ובעקבות המחדל אף כתבתי את מאמרי הראשון על הצורך לשנות מהיסוד את שיטת הממשל. אני לא מאמין בניסים, אבל ה"ניסים" שהיו לנו בשריפות הקודמות בכרמל נגמרו בחודש דצמבר 2010. למזלי הטוב או הרע אני גר על גבול פארק הכרמל בבית עם נוף מרהיב ליער ולים, שנתן לי את ההשראה לכתוב את עשרת הספרים שפרסמתי בעשור האחרון. איני זקוק לבית בפרובנס או בטוסקנה כי חיפה היא לא פחות יפה מכל מקום אחר בעולם. אך אליה וקוץ בה. מדי כמה שנים אנחנו נאלצים לפנות את הבית כי השריפה מאיימת להבעיר את ביתנו. חיברתי נוהל שריפה ואני מתורגל לפנות את הבית עם כל התכולה היקרה לנו תוך עשר דקות. 44 הקורבנות יכלו להפוך בקלות ל - 444 קורבנות כי רוב הכרמל משיק ליערות ואין עד היום פתרון יעיל למלחמה בשריפות. נתניהו הצטלם יפה מאוד כמציל האומה וגייס אפילו מטוסים מטורקיה, אבל עד היום לא מצא את הדרך איך להימנע משריפות ואיך להילחם בהן כפי שקובע דוח מבקר המדינה, ובכוונה אני אומר נתניהו כי הוא האחראי האבסולוטי הראשי לאסון בסדר גודל כזה בכך שלא עשה דבר על-מנת למנוע אותו. ניתן היה לצפות שבממשלה של כארבעים שרים וסגני שרים יימצאו אנשי מעש שיפתרו את כל תחלואי ארצנו, אך קרה ההיפך. הממשלה היא כה גדולה לא בשביל לפתור את הבעיות אלא על-מנת להנציח את שלטון הליכוד. באשר לאחריות אלי ישי, אני כבר הולך לאיבוד עם כל האפולוגטיקה של המפלגות החרדיות, אם האסון קרה בגלל שכל עם ישראל עוד לא חזר בתשובה או בגלל שהתפילות של האברכים למען צה"ל ולמען הביטחון שלנו נתקעו באמצע הדרך. השקפת העולם שלי בדיוק הפוכה משלהם, הם מאמינים שהכל בידי שמיים ואני מאמין שהכל בידי האדם. ידוע לי כמובן שאני עושה הפשטה ויש תמיד מקום למזל או חוסר מזל, לכוח עליון או לתנאים אוביקטיביים, אבל הנחת העבודה היא שהכל נתון בידי וכך אני פועל וזה יוצר הרבה יותר ניסים מאשר אם הנחת העבודה היא שהכל בידי שמיים וכל מה שנותר לעשות הוא להתפלל. אין לי כל טענות לשר הפנים, רק עצה קטנה - אם היית עושה רק עשירית מהמאמץ שהפעלת לטיהור שמך ולגלגול האחריות למשרד האוצר בפתרון בעית הכבאות בישראל, היית מצליח בלי ספק למנוע את האסון. באשר לאחריות המשרד לביטחון פנים, הרי ברור שהם לא אחראים למחדל, הם לא הורו לאוטובוס לעלות בכביש השריפה, וגם לא אחראים למצוא את הפורצים שפרצו לביתי ולאינספור בתים.

להתחלף היום עם מצבן של גרמניה וצרפת

לפלא בעיני איך התגייסו מאות לעזרתו של שר האוצר היקר שלנו, לרבות עיתונאים, אנשי עסקים ושופטים. אריסטו לימד אותי שהידידות הזכה ביותר היא ידידות שאינה תלויה בעבר, אם כי אמי אמרה לי מגיל אפס שהכל אינטרסים בחיים. האוצר בוודאי לא אחראי לשום דבר. סליחה, הוא אחראי לכך שמצבה של ישראל טוב בהרבה משל אירופה, ובכל זאת הייתי מתחלף היום במצבן של גרמניה, צרפת וסקנדינביה למרות משבר היורו והאיחוד האירופי. זו זריית חול בעיניים שנועדה לטשטש את העובדה שמצבו של מעמד הביניים ותשעים אחוז מהעם נשחק קשות מאז שנת 1996 בגלל המדיניות הניאו ליברלית של הליכוד וגרורותיו - קדימה, שינוי ועצמאות. המעמד הבינוני ירד פלאים ל-28% מהאוכלוסיה, פחות אפילו מארה"ב הלא שוויונית, וכמחצית מהשיעור בשוודיה - 47%, שהיא אכן מדינה דמוקרטית הדואגת לרווחת העם ולא לרווחת העשירים. בישראל, מצבם של הטייקונים, האלפיון העליון, המאון העליון ואפילו חלק מהעשירון העליון השתפר בהרבה, רווחיות החברות השתפרה ללא הכר אחרי שמס החברות ירד מ-61% ל-24%, מס המעסיקים של 7% בוטל, ההפרשות לביטוח לאומי של המעסיקים ירדו מ-16% ל-5%, כשבאירופה ובארה"ב משלמים המעסיקים 50% יותר הפרשות. במקביל ירדו מיסים אחרים וניתנו פטורים לכל אנשי שלומנו, קרי לאלה שחלק מראשי האוצר והפוליטיקאים האתיים ילכו לעבוד אצלם כשהם מסיימים להוריד להם את המיסים, לחוקק חוקים עם חורים שיסייעו להם להתחמק גם ממעט המיסים שנשארו, ולהפריט את המדינה בנזיד עדשים. אך יש לנו ממשלה ושר אוצר חברתיים, שאימצו את דוח טרכטנברג המהפכן שהעלה את מס החברות באחוז אחד. ואפרופו טרכטנברג הרואה את עצמו כפעיל חברתי, אזכיר לו את האמרה של המפגינים "הלא נחמדים" בבואנוס איירס, אחרי שארגנטינה פשטה את הרגל בעקבות אימוץ המדיניות הניאו ליברלית של קרן המטבע הבינלאומית בראשות סטנלי פישר ועל-פי דוקטרינת ההלם של מילטון פרידמן, יועץ נתניהו ופינושה: Que se vayan todos. ולמי שלא בקי במאמע לושען של הארגנטינאים: שיסתלקו כולם... הדרך להימנע מאסונות כמו השריפה בכרמל, מהאסון הבא של מיכל האמוניה, מהאסון של הרכבת הבוערת, מהאסון של אלפי הטילים שינחתו מאירן, מהתמוטטות הכלכלה העולמית, בארה"ב, אירופה וישראל, מהפערים החברתיים ההולכים וגדלים החותרים תחת לכידות העם, ועוד הרבה אסונות שהממשלה היקרה שלנו עוד עלולה להתמודד אתם היא בלקיחת אחריות אבסולוטית המחייבת את השרים לשבת יחדיו ולפתור בעיות במקום לגלגל האשמות, לאמץ את עיקרון ההאנשה לפיו עלינו לחשוב מה היה קורה אם אני הייתי הקורבן בשריפה או בהונאה, לשנות את התפישה האידיאולוגית הניאו ליברלית של הישרדות החזקים (קרי האוליגרכים) ולחשוב כי "כולם היו בני", כמו שקורה במדינות תרבות עם מדיניות חברתית באירופה הצפונית והמרכזית. ושלא יגלגלו עיניים לשמים שרי ופקידי האוצר, המועצות והועדות המייעצות להם, שאם נאמץ את עקרונות הצדק החברתי אנחנו נהפוך ליוון, ספרד ואיטליה. בארצות אלה הפערים החברתיים גדולים בהרבה מאשר בגרמניה, צרפת וסקנדינביה המצליחות גם להיות יותר שוויוניות, יותר אתיות, יותר עשירות וחרוצות, יותר דמוקרטיות ועם איכות חיים יותר טובה ממדינות הדרום.

המחאה החברתית "אשמה" בכל הצרות

אך הניאו ליברלים ממשיכים עם זריית החול בעיניים, כי לנו יש הוצאות ביטחון הגדולות בהרבה משלהם, בה בשעה שהן ירדו מ-30%-35% מהתמ"ג בשנים 74-76, 15%-30% בשנים 1968-1990, לפחות מעשרה אחוזים בעשור הנוכחי. הביטחון לא מהווה לפיכך מניעה לקיום מדינת הרווחה. לכל כלכלן מתחיל ברור כי הקשיים שלנו נובעים בראש וראשונה מהקיצוץ הדרסטי במיסים. במדינות הרווחה שיעור המיסוי גבוה בהרבה מאשר בישראל, אך הן משגשגות הרבה יותר מאיתנו, יש להן כלכלה לתפארת, עם משקיעים מקומיים וזרים, עם מדיניות רווחה. בדנמרק שיעור המיסוי הוא 49% מהתמ"ג, בשוודיה - 48%, בצרפת - 46%, בנורווגיה ופינלנה - 44%, בגרמניה - 41%, בהולנד - 40% ובישראל... 37%. ובמקום להאשים את עצמם מאשימים את המחאה החברתית. כי הרי בגללה פוטרו אלפי עובדים, נשחקה רווחיות החברות ואנחנו שוקעים במיתון עמוק שיחייב קיצוץ של ... התקציבים החברתיים. אין לזה כמובן כל קשר עם המציאות, מי שנתן למונופולים ולקרטלים להגיע לרווחי עתק הן הממשלות הניאו ליברליות משנת 1996, ואף שמעתי לאחרונה אנקדוטה מעניינת כי הירשזון הזכור לטוב הוא זה שביטל את הפיקוח על הקוטג' ואיפשר למחירים להשתולל. אך כמו שהיהודים אשמים ברצח ישו וכמו שהאנוסים אשמים בהשחתת המידות של הרוב הנוצרי הותיק, כך אשמה המחאה החברתית בכל הצרות שלנו. האנטישמים אומרים שהמשבר העולמי והתמוטטות המניות בוול סטריט היא מזימה יהודית, וכמו שאין קשר בין המשבר העולמי ליהודים, כך אין קשר בין המחאה למיתון, אך זה מסייע להקטנת התמיכה בצדק חברתי. הפרד ומשול, היא סיסמת הממשלה שלנו, היהודים נגד הערבים, החילוניים נגד החרדים, היונים נגד הניצים, וכולם נגד המחאה החברתית. יש לנו בחסדי האל קואליציה מקיר לקיר, המייצגת את אליטות ההון, כשמונים אחוז מהכנסת (אך פחות משמונה אחוזים מהעם), חלק מהמתנחלים ומהחרדים, החוששים מפינוי מאחזים וביטול חוק טל. התאחדו לנו רגע אחד לפני הבחירות כל אלה הפוחדים לעמוד אל מול משפט הבוחר. נתניהו וחבריו בקואליציה לא מפחדים מיאיר לפיד שהוא בבואה של אביו, שגם הוא לא עשה דבר בשביל אלה שבחרו בו, ואודה על חטאי - גם אני הצבעתי עבורו. הם לא מפחדים ממפלגת העבודה הסמוכה על שולחנה של ההסתדרות החדשה, שכמו הלייבור החדש והדמוקרטים החדשים, משדרת על גל אחד עם הטייקונים והועדים החזקים. הם בוודאי לא מפחדים ממרצ הממשיכה לדבוק בעקרונות היוניים שלה במזרח תיכון חדש המוכיח שהם טעו לאורך כל הדרך, כאשר בכל השטחים שנסוגונו מהם קמו קיני טרור - בעזה, בלבנון, ברשות של ערפאת וחבר מרעיו, בסיני, והגבול השקט היחידי הוא גבול סוריה שם לא נסוגונו כלל.

מדיניות מכוונת לשבירת תנועת המחאה

נתניהו גם לא מפחד מהניצים שגם בהם בגד כשהסכים לעיקרון שתי המדינות ומהחרדים שרוצים מדינה תיאוקרטית. יש לו רק פחד אחד והוא מפני תנועת המחאה שבקיץ האחרון אחדו סביבם 87% מהציבור בישראל. תוך פחות משני עשורים הצליחו הניאו ליברלים לעשוק כמעט את כל האוכלוסיה ואם היא תתאחד כפי שקרה בקיץ האחרון ויימנעו מאלימות ותימצא להם מנהיגות ראויה הם יוכלו לסחוף אחריהם למעלה מחמישים אחוזים מהציבור בתנועה עממית כפי שעשה דה גול ולהקים רפובליקה שניה בישראל, על-פי מצע דומה לזה שכתבתי לפני מספר שנים, הדוגל בשינוי כל אידיאולוגית הממשל והפיכת ישראל למדינת רווחה אחראית, שתדאג לעם במקום לטייקונים, לתעשיה הריאלית במקום לספקולנטים, לציבור הנושא בעול במקום למוצצי לשד הממשל. כיום, קיימת מדיניות מכוונת לשבירת תנועת המחאה וניטרול ההשפעה של הדוגלים בצדק חברתי, תוך לקיחת אחריות אבסולוטית של הממשלה, המשטרה (ישראל ביתנו, קדימה, עצמאות וליכוד חד הם), אליטות ההון, המדיה המגוייסת בשירות אילי ההון בעלי המדיה, ואפילו ארגוני אתיקה המחלקים פרסים לגיבורי יום האתמול כי חלף במקום לגיבורי הצדק החברתי כדפני ליף, איציק ספורטה, גיא רולניק, יואב יצחק ואריה אבנרי. במאמר קודם התייחסתי לתגיות שמתייגים בם את הדוגלים בצדק חברתי "אנרכיסטים, קומוניסטים וחוצפנים", ואם ראשי תנועת המחאה לא יבלמו את זעם המפגינים ולא יקחו אחריות אבסולוטית למניעת אלימות בכל מחיר, הם יספקו את הדלק לאוטו דה פה, שיבעיר את התנועה, ראשיה, דיווחיה וספריה. ובמקרה הקיצוני - אם ראשי הממשל והאליטות לא יצליחו לשבור את תנועת המחאה וירגישו שהם מאבדים את השלטון, הם יאפשרו הקמת דיקטטורה פשיסטית נוסח פינושה, יקיר נפשו של מילטון פרידמן מורו ורבו של נתניהו. אני בכוונה משתמש במונח אוטו דה פה, גם בגלל המוצא שלי ועוד יותר בגלל הספרים הנפלאים של בנציון נתניהו, האבא המשכיל והמבריק של - אותם קראתי לאחרונה על דון יצחק אברבנאל, תולדות האנוסים והאינקוויזיציה, אך בעיקר בגלל האמונה שלי שהמחאה לא תיגמר בטוב, האלימות של המשטרה או השבאב המתלהם תגיע במהרה לאובדן חיי אדם (וכבר היו דברים מעולם), או להתאבדות בשריפה של אחד המפגינים. זה מחזיר אותנו לאסון השריפה בכרמל, כי האש שהתחילה בכרמל עוד לא כובתה, הגחלים עוד לוחשות, היא תשוב ותבער באסונות המתרגשים עלינו תחת ההנהגה המייצגת את הכנסת אך לא את העם העשוק, תנסה לכלות את תנועת המחאה, הסכנה היחידה למשטר הניאו ליברלי המסואב. ואולי יקרה הנס בעקבות 'תפילות' אבירי הצדק החברתי ורגע אחד לפני האסון - הוא יימנע, אם אנו חפצי חיים.