בפרשתנו משה רבינו בונה את נחש הנחושת ושם אותו על נס בהוראתו של הקב"ה, וכל המביט אל נחש הנחושת היה נרפא. שנים רבות לאחר מכן, בא חזקיהו המלך וכיתת את אותו נחש הנחושת, והדבר היה רצוי בעיני חכמים. אין לומר כי מדובר במחלוקת שבין משה רבינו ובין חזקיהו, כיוון שהעמדה זו של שתי הפעולות אינה נכונה. לא ניתן חס ושלום לומר, כי נחש הנחושת נבנה שלא לרצון שמיים, כי הדבר מנוגד לדברים מפורשים הכתובים בתורה; ולא ניתן לומר, כי חזקיהו המלך חלק בהסכמת חכמים על האמור בתורה. העובדה ששתי הפעולות ההפוכות האלה נעשו, ושתיהן נעשו ברצון שמיים וברצון חכמים, מלמדת על כך שמקומו של נחש הנחושת הוא מקום מותנה, לאמור: בהקשר מסוים ובתפיסה מסוימת נחש הנחושת הוא מצוה של ממש; בהקשר אחר ובתפיסה אחרת נחש הנחושת מועמד להריסה.
כבר חכמים הציבו את הנושא הזה בראש עיסוקם כששאלו: "וכי נחש ממית וכי נחש מחיה?". בכך הדגישו חכמים, כי אין לראות את נחש הנחושת ככלי מאגי, שעצם ההבטה אליו היא זו שמרפאה את האדם. נחש הנחושת נועד לחולל שינוי פנימי בלב האדם ולבטא אותו בפועל, אולם לא לבוא במקומו. בשעה שמשעבד אדם את עצמו לריבונו של עולם, ונחש הנחושת משמש ככלי בלבד, אך לא כמהות הגאולה הרפואה והישועה - רק כך יש לו מקום של ממש. לעומת זאת, כאשר בטעות מייחסים לנחש הנחושת עצמו את הרפואה ואת הגאולה, מעז חזקיהו המלך להרוס אותו לחלוטין, על-אף שהוא נוצר מכוח ציוויו של הקב"ה, בשל הטעות החמורה הגנוזה בו.
נחש הנחושת לא עצמו בא ללמד, אלא על הכלל כולו בא ללמד. אנו מוצאים את אותה התייחסות כפולה אפילו ביחס למקדש כולו. המקדש הוא ציוויו של ריבונו של עולם, ואנו מחויבים לבוא שמה ולהיראות בו שלוש פעמים בשנה; אף על-פי כן נשלח ירמיהו לבשר על חורבנו, בשל העובדה, כי עם ישראל מתנהג כאילו "מערת פריצים היה הבית הזה", ובשל כך אין למקדש עוד משמעות.
כמה אנו זקוקים למסר עמוק ומורכב זה גם היום בשני מימדים. המימד האחד הוא עצם העובדה שישנו מסר מורכב בעבודת האלוקים. לא ניתן לענות בשטחיות על היחס לנחש הנחושת במילים "חיובי" או "שלילי", ואפילו לא ביחס למקדש עצמו. אין תחום כלשהו בעולמה של תורה שאינו חלק מהקשר, ושאינו מותנה במצב זה או במצב אחר. חילול שבת הוא דבר נורא, אך בהקשר של פיקוח נפש הוא נדחה מפני דברים אחרים; עריות הן עבירה נוראה, אולם "עולם חסד ייבנה" וקין נשא את אחותו, כמו גם אסתר ויעל שעברו עבירה לשמה בעריות. חובה כמובן לקבוע מהו המצב היסודי בו המקדש הוא מצווה ושבת ועריות הן עבירה, אולם לעולם הדבר יהיה מותנה בהקשר של הנושא כולו.
המימד השני הוא היחס למקום הקדוש. התורה מלמדת כי יש הופעה של קדושה במציאות ממש, וכי ישנה התגלות המציאות. בד-בבד מלמדת התורה כי אין מדובר בדבר-מה גשמי, אלא בהתגלות רוחנית, שהיא גם מותנית בהתנהגות ראויה ובמחנה קדוש. הנטייה לראות בהליכה למקום הקדוש עצמו את המעמד הרוחני הגבוה ואת החוויה הדתית - מסוכנת מאוד, ואנו רואים כיצד אנשים סוברים כי עצם הנסיעה למקום קדוש, או הליכה לאדם קדוש, היא כבר המעשה הדתי והרוחני בעצמו. את אלה המזלזלים בקודש ובמקום הקדוש צריך לשלוח אל משה רבינו שבנה את נחש הנחושת; את המייחסים לו כוחות מיוחדים צריך לשלוח את חזקיהו המלך, שכיתת את נחש הנחושת בשעה שראה שהיחס אליו אינו יחס נכון. ואנו בדרך המלך נלך, בשעבוד הלב לאבינו שבשמיים.
