עכשיו, כשהליכוד התרחק ממקורותיו - ולמי ששכח, מקורותיו נטועים במשנתו של זאב ז'בוטינסקי - הגיע הזמן שבצד הימני האמיתי יערכו רוויזיה להתנהלות המפלגתית שלהם. ונראה שזה מתחיל.
השתיקה אל מול הפינוי משכונת האולפנה מכאיבה הרבה יותר מההתנגדויות שחווינו בגוש קטיף, בעמונה ובכל-כך הרבה מקומות שהיו ואינם. או שחלקם קיימים. הפינוי השקט הזה של יהודים לבושי שחור עם הכיתוב של "שכונת האולפנה – עוד נשוב" נוגע ללב בתמימותו, וגם מעורר צער עמוק והזדהות עם מצבם, כמו "וידום אהרון".
אמונה וביטחון? פשרות? דרך חדשה לציבור הדתי-לאומי-ציוני? שהרי כמה אפשר להילחם מול הממשלה שלהם? אותה ממשלה שאמורה לדאוג לך, במיוחד אם היא מבטיחה שדרוג של היישוב שלך?
הפלאחים של המדינה צפיתי באינטרנט במראות המגישים בערוץ 1 מול
יעקב כץ, וגיליתי מי הם המתנחלים האלה. גיליתי מי הם אותם אנשים הנלחמים, שנלחמו על הבית, אלו שמתעקשים להקים שוב ושוב את הבתים שלהם במקומות שלהם. אלו הפלאחים של מדינת ישראל.
הם בונים ונוטעים, עוברים וממשיכים. מגיעים מיידית לקריאת גיוס. מתייצבים בקו הראשון. ממלאים חובות ועושים הכל הכי נכון שהם מבינים. הם מזכירים מהי הארץ המובטחת שלנו. אלו הפלאחים האחרונים. אותם שעליהם תיכונן מדינה. הם אלו שנופלים וקמים, נופלים ושוב קמים, לפעמים לקראת הגירוש - הפינוי - הניסור הבא.
אלו שממשלות שונות השתמשו בהם כבעלה תאנה המפאר את המדינה שאינה נוהגת "איפה ואיפה" מול יהודים כמו מול פלשתינים. אם כי בפלשתינים מתחשבים קצת יותר... אלו שמגורשים וממשיכים כתינוק הלומד ללכת. נופל וקם, נופל וקם, בוכה וצוחק. בסוף הוא ילמד ללכת.
ראש ממשלה ימני באמת הפינוי השקט עד תמיהה של שכונת האולפנה מציין נקודת מפנה חשובה בהתנהלות המגזר הדתי-לאומי. אז עכשיו, לאחר שתם הטעם מן ההתנגדויות, כשנעלמו מהשטח נערי הגבעות; עכשיו, כשאין התנגדות, כדאי שימצאו את הדרך להתאחד, להתגבר, ליצור חזית אחת גדולה ומאוחדת שתעמוד איתן מול החלטות ממשלה חזקה על יהודים מן הצד הימני. ממשלה שיסודה בליכוד הימני, הרוויזיוניסטי הלוחם, וקיומה היום במרכז המיופייף והעייף.
הגיע הזמן שהציבור הימני יקח עצמו ברצינות גדולה יותר, יגדל – תרתי משמע - יאחד קווים ושורות עם מי שקרוב לחזון הציוני, וישקול ברצינות כניסה בגדול לממשלה. לראשות הממשלה, למשל. זה אפשרי. ולשם כך הם חייבים להתאחד ולמצוא את המכנה המשותף, ואני בטוחה שיש הרבה ממנו.
שירו המרגש של אהרון רזאל "כשיבואו לפנות את ביתי". ככה זה נראה - רגוע ועצוב. אבל חזק!:
[קישור]