לא, אין טעם לחכך ידיים בהנאה לנוכח חוסר יכולתם של המוחים בתל אביב להשתלט על עצמם, והחלטתם של כמה מהם להשחית מספר סניפי בנקים בלב תל אביב בזמן הפגנה. גם לא לנוכח ההסברים הדלוחים והמובנים מאליהם על האלימות המופרזת של השוטרים, ועל היותם של המשחיתים רק שוליים סהרוריים של המחאה הציבורית הרחבה. בה במידה, ולמרות שהדבר כה מתבקש, אין גם טעם להשוות בפעם המי יודע כמה בין התייחסותה הסלחנית של התקשורת, במקרה זה, והתגייסותה למחלקת ההסברה של המוחים, לבין התייחסותה העקבית - "חוק זה חוק!" - לניקוב שלושה או ארבעה צמיגים במחאה ימנית זו או אחרת. אין בכך טעם, לא מאחר שהשוואה מעין זו אינה נכונה, אלא בעיקר משום שאין בכך כל חדש; אלו המופתעים מאופן סיקור הדברים כנראה לא עסקו בקריאת עיתונים או צפיה בטלוויזיה בשנים האחרונות, לפחות לא בישראל.
אבל לא רק חיכוך ידיים: גם הפתעה של ממש על התנהגותם האלימה של חלק מן המוחים אין כאן. אלו המופתעים-לכאורה מאירועי סוף השבוע האחרון, שבמהלכם חשפו לפחות חלק מן המוחים את דמותם ואת מטרותיהם האמיתיות, ייתכן שלא הקשיבו בשימת לב מספקת לדברים שחזרו ואמרו "ראשי המחאה החברתית" בשנה האחרונה, בעיקר חודשים האחרונים, כשהם חשים שרסן תשומת הלב הציבורית הולכת ונשמטת מאחיזתם. התראות חוזרות ונשנות על עוצמת המחאה שתגמד את אירועי הקיץ האחרון; איומים משתמעים אך חוזרים ונשנים על חוסר יכולתם לשלוט "בחלקים מתוסכלים מן החברה הישראלית"; ובעיקר הצבת רף דרישות כלכלי וחברתי בלתי סביר, שלאיש במוסדות השלטון אין יכולת -שלא לדבר על רצון או מוטיבציה - לנסות ולעמוד בהם.
מעלים את רף המחאה כל אלו, בתוספת המצוקה האישית של חלק מראשי המחאה על היעלמותם ההדרגתית ממסכי הטלוויזיה, הבטיחו בראש ובראשונה שהמחאה השנתית היה תהיה, גם במנותק וללא כל קשר למה שעשתה הממשלה במהלך השנה החולפת; מעבר לכך בישרו אותן הצהרות שיהיה אשר יהיה, על-מנת לשמר את העניין הציבורי יהיה על המוחים להעלות אף רף המחאה, אם לא מבחינה מספרית או מוסרית, אזי לפחות מבחינת הכוח שבו יחליטו להשתמש. ואכן כך היה: העימותים הפיזיים החוזרים עם פקחי העירייה - נציגי חוק לכל דבר! - עם השוטרים, או עם זגוגיותיהם המסכנות של סניפי הבנקים לא איחרו לבוא, ויש שיאמרו שאפילו הקדימו. שהרי אם כבר כעת נתרוקנה מחלק מכדוריה מחסנית האלימות המדודה שבה החליט מאן דהוא להשתמש.
מה יהא על המשך העצמתה של המחאה במהלך החודשיים הקרובים? ולמה עלינו לצפות בצעדת הארבע מאות אלף/מיליון/שני מיליון הבאה? למקצועני המחאה פתרונים: אלו החליטו כבר הרבה מראש מה ייאמר, על מה "לא יוכלו לעבור בשתיקה", את מי הם מייצגים, ובעיקר כי זהו עיסוקם העיקרי בשנים הקרובות, שאותו ניאלץ כולנו לשלם מכיסנו, ככל הנראה.
כל אייטם חדשותי גורר תנועת מחאה אלא שלמרבה הצער, מקצוענות המחאה אינה שייכת רק לצד אחד של המפה הפוליטית בארץ, או למארגני המחאה החברתית, תהא מטרתם אשר תהא. בשנים האחרונות דומה שכל אייטם חדשותי גורר אחריו כמעט באופן מיידי תנועת מחאה, הנזקקת וזוכה לרוח גבית מן התקשורת הצמאה לדם, והיודעת היטב כי ללא תמיכתה הפעילה תיעלמנה כל אותן מחאות מסדר היום הציבורי: וכך, את מאהל המחאה של משפחת שליט בירושלים החליף עד מהרה מאהל המחאה של הציבור האתיופי, ואת המאבק להשבתו של גלעד עצמו החליפה בשנה האחרונה מחאתם המשתנה בעצמתה של משפחות חללי אסון הכרמל.
אל לנו לחשוב כי אין קשר בין סוגיה לסוגיה, וכי הדברים אינם משפיעים זה על זה: אותה תקשורת עצמה, שגיבתה את מיקומו הפיזי של מאהל המחאה של משפחת שליט בכל צורה אפשרית, היא זו שנאלצה לסקר את דרישתם של הצעירים האתיופים - בניגוד לנעשה ב"מדינות מתוקנות" -להמשיך להפגנת קבע מול מעון ראש הממשלה; ואותו אדם שעמד בראש המטה לשחרורו של
גלעד שליט, הפך לאחרונה ליועץ אסטרטגי למחאת משפחות אסון הכרמל.
אלא שמצערת מכל, לדידי לפחות, היא העובדה שמקצוענות-מחאה זו מייצגת באורח נאמן גם את הנעשה במגזרים אחרים לחלוטין בחברה הישראלית: בכיכר השבת בירושלים, למשל, מחו השבוע אלפי אנשים, נשים וטף, בפעם המי יודע כמה, על גזרות ה"שמד" (כך במקור!) שעתידה המדינה להשית על עשרות אלפי חרדים, ועל העובדה שהגיוס לצבא טומן בחובו עבירה על שלוש העבירות שהן בבחינת "ייהרג ואל יעבור". לא, אין טעם לנסות ולהסביר למוחים כי הצגתם את הדברים אינה מדויקת: הקשר בין המציאות בשטח לבין המחאה החרדית כלל אינו רלוונטי. הגורם הרלוונטי היחיד הוא רצונן של קבוצות שונות להמשיך ולהגדיר עצמן באורח מתבדל, ביחס לקבוצות אוכלוסיה אחרות או למוסדות המדינה, תוך שהן משתמשות לעיתים בצעקה, לעיתים ביריקה, ומפעם לפעם בזגוגית מנופצת או באבן המעופפת לעבר מכונית נוסעת.
הציבורים ביש"ע שוכחים את מטרות המחאה ומכיכר השבת - ליהודה ושומרון. אמנם, דומה שיהא זה נואל למדי לנסות ולהשוות בין מטרותיהם של המוחים בתל אביב או בכיכר השבת לבין אלו של המוחים ביישובים היהודיים ביהודה ושומרון, והשוואה שכזו דומה שאכן אינה במקומה. דא עקא, שאם בין מטרות המחאה אין להשוות, הרי שבשיטות הפעולה ובלטנטיות והעקביות של המחאה כשלעצמה - דומה שדווקא ישנם לא מעט קווים מקבילים. לא מעט ציבורים ביש"ע, דומה ששוכחים מעת לעת את מטרות המחאה שבה הם תומכים, ומוצאים עצמם ממשיכים להיאבק - כנגד הצבא, כנגד הממשלה, ובסופו של דבר כנגד חלק ניכר ממנהיגיהם וחבריהם - גם כאשר מטרותיהם הראשוניות מושגות בדרכים אחרות, תוך הסכמות ארוכות טווח, שיעילותן מבחינת הציבור היהודי גדולה לאין ערוך מזו של עוד הפגנת צעירים מתלהמת, או עוד שניים שלושה רכבים מנוקבי צמיגים.
אלא שהיעילות והמטרה הסופית, כאמור, אינן באמת מוקד העניין. תחת זאת, היותך חלק מתנועה ספק אנרכיסטית ספק אידיאולוגית, משמעותית בהרבה, ככל הנראה. והעובדות ? וטובת המדינה ? אלו אינן ממין העניין. ממש כמו השאלה מי יתקן את חלונות הבנקים.