על זה נאמר בתורה פסוק אלמותי - "מעז יצא מתוק [ומהאוכל יצא מאכל]", חידתו של שמשון, שפתרונה - "מה עז כארי ומה מתוק מדבש", והסיפור שמאחורי המאמר הוא, כי שמשון הכניע את העז שבחיות - הארי, ומאותה מלחמה עקובה מדם הארי, יצא דבש - שממנו נשכר שמשון.
הדברים נכתבים לאורו של פסק דין מצומצם ביותר, שהתקבל בימים אלו בתיק במעורבותי, ואשר גמלה בלב התובעים החלטה להגיש ערעור על פסק הדין. המאמר מוקדש לבית המשפט.
כך גם קורה, שזכותו של הקבלן, המתעקש לבצע תיקונים ולבטל את הליקויים, כדי להתיש את הקונה ב"תביעת הסרק" שלו, שכל כולה נראית לקבלן כ"סחטנות ועשיית עושר ללא דין" - גורמת בסופו של יום לזכות לקונה, ומשימה יקרה ומורכבת למוכר, שכה "רצה" לבצע תיקונים.
לעתים מסתבר כי המוכר [הקבלן] לא רצה
בתום לב לבצע תיקונים - כמו שרצה בחוסר תום לב להראות שהתביעה מנופחת ולא מוצדקת, כי אם לא יוכל הקונה להסכית להצעת התיקונים, מסיבה סובייקטיבית כלשהי, הדבר עלול להשפיע על פסק הדין לטובת המוכר.
ככלל, מבחינת הדיירים יש להעדיף ביצוע תיקונים על פני תשלום כספי, בעיקר משום שעל-ידי ביצוע תיקונים - מתבטלים ליקויי בניה ואיכות המגורים במדינת ישראל עולה.
עוד יתרון חשוב יש לביצוע התיקונים על-ידי הקבלן, בחסות התיק הפתוח בבית המשפט:
עלות התיקונים - מומחשת היטב לבית המשפט, לפי משך התיקונים ועלויות משנה, כגון: תכנון, פיקוח על-ידי מומחה בית המשפט, עלויות של בדיקות התאמה לתקן, וכל אלה בלבד - שהן כולן עלויות נלוות - בדרך כלל כבר הן לבדן עולות על הסכומים המזעריים, בהם אמדו מומחה הנתבעים ומומחה בית המשפט את עלויות התיקונים.
או אז, גם רואים פתאום, שהסכומים שנקבעו בכתב התביעה - על-ידי מומחה מטעם הדיירים [התובעים] - כלל לא גבוהים, אינם מנופחים, ולפעמים אפילו נמוכים מדי.
התאמה לתקן בתביעת דיירים נגד חברה קבלנית ציבורית בנושא חיפויי אבן של בניין רב קומות בקריות, עמדה החברה הקבלנית על "זכותה" שלא לשלם את הסכומים המזעריים אותם קבע מומחה בית המשפט בחוות דעתו, "ללמד לקח אחת ולתמיד" את הדיירים שהעזו לתבוע אותה וחומדים את ממונה, ולתקן את הליקויים שבחיפויי האבן הלכה למעשה.
בעצת ב"כ התובעים והחתום מטה, מטעמים ברורים, הסכימו התובעים להצעת החברה הנתבעת, שהופתעה מההסכמה, וכך החל מנגנון ביצוע תיקוני חיפויי האבן בפיקוח מומחה בית המשפט [ובאחריותו - גם אם היה סבור בתחילת הדרך שלא כך הוא הדבר] ותחת מטריית בית המשפט.
בניגוד לדעת התובעים, אך בהסכמתם, בוצעו בבניין הברגות של אבני חיפוי לכל גובהו, כפי שקבע המומחה מטעם בית המשפט, דבר שגרם להוצאות כספיות מכבירות עבור אמצעי הגעה מורכבים כולל סנפלינג, ימי עבודה מרובים שהצטברו לשבועות, לחודשים ולשנים: לא היה זה תיקון חד פעמי, אלא תיקון מינימאלי שגרר בדיקה ותיקון מחדש, ובכל פעם היה גם צריך להמתין להחלטות בית המשפט.
בכל שלב בעבודת החיפוי - נבדקה העבודה על-ידי מומחה בית המשפט בסופו של אותו שלב, אך גם מומחה התובעים - החתום מטה - הוסיף בדיקה, והסתמך על בדיקה מעבדתית שתוצאתה הייתה ידועה לו מראש - בדיקת התאמה לתקן החל.
הבדיקות המעבדתיות של ההתאמה לתקן הוכיחו, כי אין שחר לביצוע התיקונים באמצעות הברגות של ברגים, וכך הכדור נותר אצל הנתבעת, ואצל מומחה בית המשפט, שכשלו יחדיו. כשהבין המומחה כי הוא יהיה אחראי על העבודה, התבטא כי אם כך, "צריך לבדוק אבן אבן - את כל החיפוי", דבר שלא היה דרוש [לטעמו] בתחילת הדרך, והדיירים עדיין ממתינים, תוך סיכון של נשירת אבני חיפוי עליהם ועל אחרים [אירועים שכבר קרו] - להמשך ביצוע, במימון הנתבעת, ובאחריות מומחה בית המשפט.
התחזית שלי היא כי לאחר כל ההוצאה - יובהר [כבר ברור] כי ההחלטה ללכת שבי אחרי מוצא פיו של המומחה הייתה שגויה, וייווצר אילוץ לממש וליישם את חוות דעתי, במחירים גבוהים מהנקוב בה.
על-אף העלות הגבוהה - זהו לטעמי פתרון עדיף על קבלת פיצוי כספי, שגובהו לא יספיק לטיפול באבני החיפוי, פיצוי שלאחר הורדת שכר טירחה - לא יאפשר החלפת חיפויי האבן בבניין, דבר שיותיר את הסיכון בבניין למרות פסק הדין וקבלת הכסף מהנתבעת. פיצוי - שאולי יסייע לכל תובע להחליף רכב, אבל לא לחיות בבטחה בדירתו, אותה רכש במיטב כספו.