פיזור מועצת עובדי הרכבת, הבוחרת את ועד העובדים, בידי ההסתדרות הוא צעד לגיטימי. מאחר שהעובדים הם אלה שבחרו בהסתדרות העובדים החדשה כארגון היציג שלהם, עליהם לשמוע להוראותיה, וממילא התכנסות מועצת העובדים היום אינה קבילה.
בישיבתה בחיפה בדקה המועצה אפשרות לעזוב את ההסתדרות הכללית ולהצטרף לשורות "כוח לעובדים", לאחר שאמש הושעו יושב-ראש הוועד
גילה אדרעי ושלושה מחברי הוועד, משום שלא סרו למרות ההסתדרות והפרו את הוראתה לשאת ולתת עם ההנהלה על יישום ההסכם הקיבוצי.
אבל לפני שנותנים כוח לעובדים, לא יזיק קצת שכל. ניטרול הוועד הנוכחי הוא מהלך דרסטי, אבל מתחייב וראוי היה להעשות מזמן. הוועד הנוכחי, שלא כשאר ראשי הוועדים המיתולוגיים, יותר משהוא משרת את העובדים, הוא משרת את כסאותיהם של ראשי הוועד הנוכחי. עניין של אגו, אגו ועוד אגו.
התאגדות בארגון יציג אחר תאפשר אולי לשמר את כוחו של הוועד הנוכחי, על כל חולייו - טרור של השבתות רכבות וביזוי צווים ובתי משפט, ניסיונות לנהל את הרכבת במקום ההנהלה, התנהלות פרועה ואלימה ושאר דברים שאין הדעת סובלת.
אך גם בחלופה אינה אין עתיד מזהיר. בקרב עובדי
רכבת ישראל אין כנראה היום אדם שיכול להוביל באמת מאבק. עם כל הסלידה מאדרעי ומחבריה, שבאמת צריכים לעוף, חייבים להודות: רק בזכות אישיותה הדומיננטית, בזכות נחישותה ובזכות מסירותה הגיעו העובדים להסכם עם כל כך הרבה הישגים.
אין מי שימלא את החלל המנהיגותי, ואל בור המים (העכורים) הריק עלולים להיכנס נחשים ועקרבים בדמות עובדים צעירים. הבעיה איתם היא הדרישה להעלות את שכר המינימום אותו הם משתכרים תוך פריצת ההסכמים הקיימים.
בין אם יישארו בהסתדרות עם ועד אחר ובין אם יעברו עם הוועד הנוכחי ל"כוח לעובדים", יהיו העובדים מול שוקת שבורה.
