אם נקבל את הקו שהציגה הפרקליטות בנוגע לעבריין יצחק ברמוחה, אפשר לסגור כאן ועכשיו את המאבק בארגוני הפשיעה. אם כמות גדולה של מסמכים ומספר גדול של האזנות סתר הם עילה לעסקת טיעון שמוחקת מכתב האישום את ליבתו - ארגון הפשיעה - חבל על הזמן, הכסף והמאמץ.
צריך לקרוא את דבריו של התובע, יובל קפלינסקי, כדי להאמין שכך מדבר נציג המדינה: "אלמנטים ייחודים בחקירת הפרשה שלנו, היו מחייבים אילו נוהל המשפט, לא רק לניהול ארוך באולם בית המשפט, אלא גם למלאכת 'חפירות' עצומה של חודשים רבים שהייתה מתחייבת על-פי דין לבצע הפרקליטות בעקבות בקשות לגיטימיות שהוגשו כבר על-ידי ההגנה בתיק זה, בקשות שחשפו קווי הגנה אפשריים שלא הובאו לפתחה של הפרקליטות בתחילת ההליך, שכן בחקירה חלק מהנאשמים לא השיבו לשאלות.
"הערכנו בהערכת מצב ריאלית, שמלאכת 'החפירות' תיקח חודשים רבים, היא תסתיים אחרי חודשים רבים ותאפשר את ניהול המשפט לפני הרכב בית המשפט המחוזי, אך לא בקצב שבו חשב ההרכב דנן, קרי: פעמיים בשבוע החל מספטמבר. אני מאמין שאילו היינו מנהלים את המשפט, היינו נאלצים בבקשה מוסכמת, לבקש עוד דחיות כדי לאפשר השלמת מהלכים של נבירה בחומרים, חלקם שהוגדרו כבלתי רלוונטיים, והיו הופכים לרלוונטיים בעקבות ההתפתחויות.
"החומרים שהוגדרו בעבר כבלתי רלוונטיים, הכוונה לאלפי שיחות שנקלטו בהאזנות סתר, אני אומר אלפי וזאת מפאת הזהירות, אפשר שמדובר ביותר מכך. אפשר שאחרי מלאכת עיון ארוכה, היינו נדרשים לתמלל את מרבית השיחות הללו, להעביר אותן להגנה. ניצנים ראשונים של פעילות של כזו כבר נעשתה והמחישה לנו שמדובר רק בקצה קרחון, והדבר היה מאריך את משך המשפט מעבר למה שניתן היה לחזות מגוף כתב האישום ורשימת עדי התביעה".
במשפט פשוט: אילו היינו מנהלים את המשפט, היינו צריכים לעבוד קשה לאורך זמן. זה כנראה יותר מדי בשביל הפרקליטות. זו כנראה דרישה מופרזת ממי שאמור להגן על רכושם, בטחונם וחייהם של אזרחי ישראל. לפי הגישה הזו, אולי כדאי לקבוע מראש לוחות עומס בהם מוכנה הפרקליטות לעמוד: כמה מסמכים, כמה האזנות סתר וכמה דיונים בבית המשפט. כל מה שיעבור את הרף - יאללה, עסקת טיעון.
סניגורים נוהגים לומר, שניהול משפט פלילי הוא "לא כוחות", כי לצידה של המדינה עומדים משאבים בלתי נדלים. אולי. אבל נראה שלצידה של המדינה עומדים אנשים קצרי רוח וחסרי סבלנות, שרוצים רק לסמן "וי" על עוד תיק אחר ולעבור הלאה. אנשים שמידת חוסר הנוחות שלהם, חשובה להם הרבה יותר מהשליחות הציבורית אותה הם אמורים למלא.
יש גם מסקנה מתבקשת לגבי עולם הפשיעה: אם לפשוע - אז בגדול. להטביע את הפרקליטות בכל כך הרבה פעילות פלילית, אז שינחתו עליה אלפי מסמכים. להשתמש בטלפון כמה שיותר, כך שהפרקליטים יתחלחלו לנוכח המחשבה על הצורך לתמלל את השיחות הללו ולקרוא אותן. אפשר גם להרחיב את הטקטיקה הזו: לנסוע לחו"ל כמה שיותר, כך שהמדינה תאלץ לנבור בתיקים עמוסים בכרטיסי טיסה ובחשבוניות של בתי מלון. להלבין כמה שיותר כסף, כך שהפרקליטים ישקעו עד קרסוליהם במסמכי בנקים. הפשע מעולם לא היה משתלם יותר.
