בשלב זה של ראשית המחאה מספר שתיים בישראל, המחאה שנואה במיוחד על-ידי השלטון בישראל ועל-ידי חלק מהאוכלוסיה. ב"קבלת הפנים" שעורכת הממשלה למחאה, אין שום פליאה. אף שלטון שהמוחים נגדו מבקרים אותו ומבקשים להקיא אותו או לפחות לשפר אותו - לא אוהב מחאה. כך היה וכך יהיה בכל הדורות. אבל מה שמובן פחות - התגובה הנוכחית של חלק מהציבור מול המחאה - הוא הרצון לטאטא אותה מהר ומיד מתחת לשטיח כלא הייתה ובלי שתתחיל, שוב, להטריד את מנוחת השכנים. האם הכל בסדר במדינת ישראל? הטייקונים החזירו חובות? ויתרו על הריכוזיות, חילקו את כספם העודף לעמותות? מכרו את המטוסים הפרטיים? הורידו את משכורות ה"בכירים"? האם הבנקים הורידו מחירי העמלות ורשתות המזון את מחירי המזון? האם הממשלה החלה לתכנן את עתיד מעמד הביניים? להפחית מיסים במקום להעלות? האם יוקר המחייה ירד בשקל? האם יש איזשהו צדק חברתי חדש וחלוקה בנטל? האם רואים את המשיח מתקרב על חמורו? לא. אז איך זה שכל-כך הרבה אנשים לא אוהבים את צעירי המחאה? איך זה שהם מפריעים וגורמים לאנטגוניזם כזה? לפתע הפכו למפירי החוק והסדר מספר אחת בישראל, שורש כל הרע בכלכלה ובהתנהגות בישראל. הם מתקבלים בעיקום אף ענקי, שלא לדבר על אלימות משטרתית, לא פרופורציונלית ותמוהה כמעט ברמה של המשטרה הסובייטית נגד הצ'צנים. נכון לעכשיו, עובדה - ה"תקשורת" לא מחבבת את המחאה החדשה, לא מתלהבת מהמנהיגים הצעירים, כועסת עליהם ממש, בעיקר בגלל ירידה מוכחת בהכנסות בפרסום מהקיץ הקודם. חברות המזון שהותקפו על-ידי המחאה ונדרשו להוריד מחירים (הורדת מחירים - אפיזודה שחלפה) צמצמו בהרבה את תקציבי הפרסום - מה שפגע כלכלית בחברות הפרסום, ביוצרים, בבעלי העיתונים ובטלוויזיה. התוצאה היא שהתקשורת מפנה גב לפרק ב', מעקמת את האף מול העניין כולו ובעצם מגיבה כמי שמרוצה בתכלית מה"מצב", מהחלטות הממשלה, מאי-ביצוע תוכניות חלוקה מחדש של התקציב, מאי-שוויון ומההטבות המפליגות בכל תחום, בעיקר לחרדים - למען הקואליציה הקדושה.