אנו נכנסים בימים אלה ל"שלושת השבועות" שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, ימים של צער על החורבן ההולך וקרֵב. ואכן, סופו של המצור על חומות ירושלים הסתיים בהבקעת חומות ירושלים בי"ז בתמוז, ומכאן קצרה הייתה הדרך לחורבן העיר כולה ולחורבן בית המקדש בט' באב. המונח "בין המְצרים" נלקח ממגילת איכה (א, ג), שם נאמר: " גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי, וּמֵרֹב עֲבֹדָה. הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ, בֵּין הַמְּצָרִים."
מילדות זכורים לי הימים האלה כימים של מנהגי אבֵלוּת. זכור לי שבשכונת בתי סיידוף בירושלים, שם גדלתי, הקפידו כל השכנים בחצר שלֹא לאכול בשֹר בימים אלה, לא לשתות יין וגם הקפידו על הילדים שלא ילבשו בגדים חדשים. זו הייתה דרך לעצב תודעה של הזדהות עם הייסורים של הגורל היהודי לאורך הדורות. אנו הילדים התארגַנו אז לעלות לקבר דויד בהר ציון, והיו מי שיזמו נסיעה לקברי צדיקים בערים אחרות. במחנה יהודה בירושלים קבור אחד מאדמו"רי גוּר בחצר ביתו, והיו התגודדויות של מתפללים שנהרו לקברו לבקש רחמים על משפחתם. לילדים קראו מִדרשים וסיפורים על ימי החורבן אז ועל רדיפות היהודים לאורך הדורות. סבי יצחק ששהה אצלנו בירושלים כדי לעלות לקבר דויד קרא לנו את "סיפור חנה ושבעת בניה", ומדרשים מתוך "מדרש איכה רבה" כדי להנחיל לנו את סבלם של היהודים מידי הגויים.
וכך קרא לנו סבי יצחק חבשה (אביה של אמי סעידה) מתוך אֵיכָה רַבָּה על שני החורבנות: "ר' שמעון בן לקיש אמר: [משל] למלך שהיו לו שני בנים. כעס על הראשון ונטל את המקל וחבטו ופִרפֵּר וָמת, והתחיל מקונֵן עליו. כָּעס על השני, ונטל את המקל וחֲבָטו ופִרפֵּר וָמֵת, אמר: מֵעתה אין בי כוח לקונן עליהם, אלא קִרְאוּ לַמקוננות וּתְקוֹנֵנה עֲליהם. כָּך כשגלו עשׂרת השבטים, התחיל מקונֵן עֲליהם....ותמהֵרנה ותשׂאנה עלינו נְהי ותרדנה עיננו דמעה ועפעפינו ייזלו מים" .
שימור הזיכרון למען העתיד בית הכנסת השכונתי היה עצוב בימי בין המצרים. היו שהגיעו לתפילה חגורי שׂק. הייתה אווירה של נהי בתפילה, אך היה גם מי שקָם בתפילה ואמר: "בתשעה באב נולד המשיח. אולי ברגעים אלה נרקם המשיח בבטן אמו, ובקרוב נזכֶּה לגאולה". הילדים שהיו אז בתפילה, ראו בדבריו רוח מתוקה של תקווה בתוך היגון של התפילה באותם הימים.
קשה היה אז בשבתות של בין המצרים, כי גם ה"הפטרות" הן פסוקים של פורענות, ואנו הילדים שמענו את הפסוקים ואת דברי הדרשן בתפילה, שכל העונשים האלה הובטחו כעונשים על חטאי העם, וגם בימינו אלה יש לנהוג תשובה, שאם לא כן תבוא הפורענות שוב. לכל מי שחיפש בילדותו שעות של נחת והתרוממות רוח ומשׂחקים שובבים, היו הבטחות אלה קשות מנשׂוא.
שׂיאם של ימי בין המְצרים הוא תשעה באב, שהוא תמצית הסבל היהודי. לא פלא שמנחם בגין ז"ל, עם בחירתו לראש הממשלה במאי 1977, ביקש לקיים את יום הזיכרון לשואה בתשעה באב ולא בכ"ז בניסן, והרב סולובייצ'יק בארצות הברית הביע אז תמיכה ביוזמתו של בגין (שלא התממשה). היום יש תחושה שיום השואה מתקיים כיום לאומי, יום של העם כולו, ואילו ימי בין המְצרים (ובתוכם תשעה באב) הם ימים של הציבור הדתי. המושג "גורל יהודי" משמָעוֹ שכולנו שותפים לצער היהודי לאורך הדורות, ובכלל זה ימי בין המְצרים. נאמנות כלל יהודית לזיכרון היהודי מחַשלת אותנו מול האויבים העכשוויים, וגם מאחדת אותנו מֵעֵבר לכל המחלוקות. לא פלא שחכמינו קשרו בתשעה באב את שני החורבנות (בית ראשון ובית שני), חורבן ביתר, נעיצת המחרשה בירושלים, יום קידוש השם בוורמייזה ומגנצא, ו...כן, גם גירוש ספרד (1492). התחושה של ההזדהות עם הסבל היהודי, לוּותָה תמיד גם בציפייה לגאולה, בציפייה למימוש המִשפט (הנאמר לאחר שבירת הכוס בחופּה) "נעלה את ירושלים על ראש שׂמחתנו", ואנו נושׂאים בלבנו תמיד את דברי חכמינו: "כל המתאבֵּל על ירושלים זוכה ורואה בשׂמחתה" (תענית ל, ע"ב).
עמים אחרים שחָרבה ארצם וחָרבה עירם וחָרב בית מקדשם אינם מקיימים טקסי אבל אלפי שנים לאחר החורבן. העם היהודי משמר את הזיכרון לא למען העבר, כי אם למען העתיד. אנו, צאצאי הגולים מכל הדורות, חשים בימים אלה הזדהות עם סבלם של היהודים לאורך ההיסטוריה. ההזדהות עם הסבל היהודי לאורך הדורות נעשׂית מתוך רצון ומתוך תקווה למנוע סבל מיהודים בעתיד.
