השבוע לפני שלוש שנים נשפט ברנרד מיידוף, איש עסקים יהודי וברוקר אמריקני, ל-150 שנות מאסר, על הונאת הכספים מהגדולות ביותר בהיסטוריה, במסגרתה הונה מיידוף את לקוחותיו בסכום של 65 מיליארד דולר. פרשת מיידוף הדהדה עוד ימים רבים לאחר שהסתיימה, והשלכותיה מורגשות עד היום. מעבר למשמעויות הכלכליות, היו לפרשה זו משמעיות חברתיות הרות אסון לעילית החברתית והכלכלית של ניו-יורק. אחד מחבריה הבולטים של האליטה האמריקנית הפך בן-לילה מאיש מכובד המשחרים לפתחו לפושע ואסיר עולם. כיצד התרסק אדם שהייתה לו קריירה מזהירה עוד קודם פשעיו, לרמה כזו של שפלות ובעיקר הרס עצמי?
האמת היא שלא רק התנהגותו של מיידוף מתמיהה. גם התנהגותם של המשקיעים הרבים ששמו את כספם אצל הנוכל מוזרה בעיני. כיצד לא חשו ברמאות? מה גרם להם להפקיר קרנות צדקה, חסכונות וכספים בסכומים אדירים בידיו של בן-בליעל? האם לא חשו שמשהו בהבטחותיו אינו הגיוני?
אחד המצבים האנושיים המרתקים והכואבים ביותר הוא תהליך ההתרסקות העצמית של אדם. רומנים לאין סוף נכתבו על תופעה זו. יש המכנים את התהליך הזה בשם "עיוורון טראגי". זהו מצב שבו בשל להט או תשוקה בלתי-נשלטים, נדחקת הצידה הרציונאליות לטובת התנהגות עיוורת, הנשענת על תמונת מציאות מדומה.
התעקשותו של בלעם במרכז פרשת השבוע שלנו, פרשת בלק, עומד בלעם בן בעור, שגם הוא גיבור טראגי שכזה. בלעם, נביא מארץ מדיין, מתאפיין בכוחות מאגיים ורוחניים אדירים. בלעם אף מתואר כמי שעולה על משה רבינו, אדון הנביאים, בכמה תחומים. האיש העשיר והמכובד הזה התבקש על-ידי בלק בן ציפור, מלך מואב, לקלל את עם ישראל. בלק חושש מאוד מפגישתם הצפויה של בני ישראל עם ארצו הקטנטנה בדרכם לארץ כנען. על-מנת לחסום אותם, הוא מעוניין לשכור את שירותיו של בלעם הנביא.
האלוקים אומר לבלעם שוב ושוב ששליחותו לא תצלח, אך בלעם, המונע על-ידי שנאתו העזה והלא מוסברת לישראל, כמו גם בידי שאיפותיו הכספיות, נשאב אל המשימה הבלתי-אפשרית. סופו של בלעם ידוע: במקום קללות, פיו מפיק את הברכות היותר יפות שעם ישראל קיבל לאורך ההיסטוריה, ואילו בלעם יורד מעל הבימה מבוזה ומושפל.
מידת הזהירות רבי משה חיים לוצאטו (הרמח"ל), המקובל הגדול ואיש האשכולות שחי בתחילת המאה ה-18 באיטליה, כתב את ספר המוסר הקלאסי של כל הדורות "מסילת ישרים". הכלל הראשון אותו הוא מבאר נקרא מידת הזהירות. וכך הוא כותב:
"הנה עניין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו - הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה, ולא ילך במהלך הרגלו כעיוור באפלה. והנה זה דבר שהשכל יחייבהו ודאי, כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך ייתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו? אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי. והעושה כן הנה הוא פחוּת מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם, ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם. וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו. כי אולם חסרון השמירה מפני העיוורון הטבעי או מפני העיוורון הרצוני דהיינו סתימת העיניים בבחירה וחפץ, אחד הוא" (פרק ב').
ומהי הדרך לממש את חובת הזהירות? מוסיף הרמח"ל וכותב: "והנני רואה צורך לאדם שיהיה מדקדק ושוקל דרכיו דבר יום ביומו, כסוחרים הגדולים אשר יפלסו תמיד כל עסקיהם למען לא יתקלקלו. ויקבע עיתים ושעות לזה, שלא יהיה משקלו עראי, אלא בקביעות גדול" (פרק ג').
נסיך ותרנגול הודו הטכניקה אותה מציע הרמח"ל מזכירה את טכניקת הריפוי המופיעה בסיפורו המפורסם של ר' נחמן מברסלב על בן מלך שהשתגע והיה בטוח שהוא תרנגול הודו. הבחור הצעיר היה זוחל ערום מתחת לשולחן המלך ואוכל פירורים, למגינת ליבם של הוריו. בסופו של דבר, הדרך להוציאו ממצבו הייתה לשכנע אותו שתרנגול הודו יכול לשבת גם ליד השולחן ולאכול בנימוס ולהישאר עדיין תרנגול הודו. הטכניקה של הרמח"ל היא לייצר הרגל אלטרנטיבי להרגל המעוור, קיבעון אלטרנטיבי לתשוקה היוצרת קיבעון התנהגותי.
הקיבעון האלטרנטיבי מכיל פרדוקס, מאחר שהוא מתפקד כקיבעון אנטי-קבעוני. הקיבעון החדש מכיל מודעות וביקורת עצמית, שהן לכאורה מנוגדות להתקבעות. זהו קיבעון שעיקרו יציאה מהקיבעון באמצעות מודעות עצמית ובחינה עצמית. רק אם ננהג "כסוחרים הגדולים" שבוחנים תמיד את עסקיהם, רק אז נישמר מליפול בעיוורון של תשוקותינו והרגלינו. כי רק התבוננות מקובעת בהרגל תנצח את העיוורון המקובע בהרגל. כי המודעות לבדה לא יכולה לנצח את ההרגל המעוור, כיוון שהוא קל יותר וזולל פחות אנרגיה.
הרגל הוא משהו שלא צריך להחליט כל יום אם עושים אותו אם לאו. לא מתלבטים לגביו. לכן צריך לייצר הרגל חיובי. הרגל המרמה את עצמו, שכמו "סוס טרויאני" טוב הוא מחדיר את המודעות לחיינו, בלי שאנו מרגישים בכך.
