"צדק" ו-"חברתי" בשנה שעברה נטבע המטבע הלשוני "צדק חברתי". איש לא שמע עליו לפני שילדה צעירה תקעה יתד בפינת השדרה של עיר ללא הפסקה. ידענו מה זה "צדק". אומנם איש מאיתנו לא זכה להכיר אותו באופן אישי, אבל ידענו באופן ערטילאי מהו. ידענו גם מה פירוש המילה "חברתי".
בדרך כלל, עד השנה שעברה, המילה "חברתי" הייתה נזר לראשם של פוליטיקאים מסוימים שרצו לפרוץ דרך אל מגרש הפוליטיקה, ועשו שימוש במוצאם העדתי כדי לפלס את דרכם אל "המגרש של הגדולים". מספיק אם ניזכר בדוד לוי והקדנציה שלו כשר החוץ, או בעמיר פרץ והקדנציה שלו כשר הביטחון. "חברתי" היה כינוי למי שזכאי למושב מכוח מוצאו העדתי.
ידענו מהו "צדק" והכרנו את המונח "חברתי". אבל, את השילוב ביניהם, ואת המשמעות העצומה הטמונה בשילוב הזה, איש לא הכיר עד לרגע שבו ניצתה בלבבות התחושה ששוב יש לנו עתיד. לכל אחד מאיתנו בנפרד, ולכולנו ביחד.
קפיטליזם, קומוניזם וכל מיני 'איזם' טפח אחר טפח, שכבה ועוד שכבה, גירדנו מעל פני החברה הישראלית את המסכה וגילינו קרעים עמוקים, פערי תרבות ואידיאולוגיה, נתקים מוחלטים בין פלגים, עדות, דתות וסיעות. במרוצת השנים איבדנו את הסולידריות, רצנו כאחוזי אמוק על מסלול המרוץ של ההישגיות הקפיטליסטית, והתקשינו להחליט מהי עמדתנו לגבי קולוניאליזם, ואיך לשחק עם המציאה שמצאנו. 35 שנים עברו מאז 1967, ועדיין אנו אוחזים בשטחים כאילו עליהם נסמך כל קיומנו.
פיתחנו חברה שרואה בגזל כבשת הרש מודל לחיקוי. גיבורי התרבות שלנו הפכו גבירים מורמים מעם, העורכים חתונות ראווה, ועל שולחנם סמוכים, כפופי קומה ומלחכי פנכה, שליחי הציבור שלנו. העושר החומרני הפך לבבואה הנשקפת מכל עבר. הסמל המגולם בהצלחה הכלכלית-חברתית, הוא סמל המהווה מושא להערצה. עברנו מצניעות, שאפיינה את מנהיגינו ואותנו בעבר (ע"ע
יצחק שמיר ז"ל), למגדלי אקירוב ולקיסריה. העושר הוא חזות הכל.
סולם יעקב ללא מלאכים הישגיות כלכלית הפכה למעלה הראשונה, ורק לאחריה מגיעות אל סולם העדיפויות, מבוישות ודלות, ענווה, צנעה, כבוד הדדי, תרבות, בריאות, חינוך, רווחה. המודל האמריקני לקיומה של חברה הפך לתבנית חשיבה הכרתית, גלויה וסמויה, המלווה אותנו כחברה חרבה בכל אשר נלך, ובכל פינה אליה נפנה.
לא לילד הזה פיללנו. אנו מפקירים את הורינו לחסדי הרפואה והרווחה המידרדרות, משחקים משחקי הון בכספי הפנסיות שלנו היום, ואנו ממשכנים את ילדינו ואת עתידנו, לטובת רווחה כלכלית עכשווית ועבודת עגל הזהב של החומרנות. אנו מגדלים דור חדש על ברכי האטימות החברתית, דור אלים, דורסני, משתכר ונגוע במחלת הריקנות בסגנון האמריקני. הכלכלה אמריקנית, החברה אמריקנית, האלימות אמריקנית.
ובתוך ים אי הצדק החברתי הזה, אנו ממליכים על עצמנו שרלטני תקשורת על-מנת שהמראה המשקפת לנו את בבואתנו הענייה במוסר וערכים, תשוקף אלינו באופן שלא יכאב לנו. כל אחד מאתנו חש את הכאב הנובע משפל המדרגה הזה, אך משליך את שפל המדרגה לשטחו של האחר. כולם אשמים חוץ ממני. "אני בסדר, זה הוא התחיל", "אני לא עצבני, מעצבנים אותי".
אלט-נוילנד הפכה לאלטע חולי-לאנד אל חברה שזו דרכה, נמשכים שליחי ציבור שזו דרכם. חומדים, חומסים ובוזזים את מעט הכבוד העצמי שעוד נותר לנו, דורכים ברגל גסה על מעט הערכים והמוסר שעוד נותרו פורחים בגינה הציבורית, מלהיטים ציבור אחד כנגד רעהו, גונבים כרטיסי טיסה עם כל מיני פרשות "תורס", נותנים אישורי בנייה לקבלנים ונוכלים על חשבון הנוף ותוואי המתאר שלנו, בונים על חופי הים בתי עשירים ומשלחים את פשוטי העם החוצה מן האוהלים, חומדים לצון על חשבוננו וחומסים את הנכסים שבבעלותנו.
בספרי התקציב אנחנו רק מספרים. ובזמן שממשלת האיוולת הזו עסוקה רק במספרים, ברוני הכלכלה הישראלית, בעלי הבית של חברי הכנסת ושליחי הציבור, הולכים להסתפר על חשבון הפנסיות שלנו.
על הדרך לעוד קריירה על מושב מרופד, עם בונוסים ואופציות ולשכה ונהג, משקרים, בורחים מאחריות, משטים במבקר המדינה, מייחצנים את עצמם באמצעות שרלטני דעת קבל מרהיבי רהב, ומוכרים את עצמם בזול למלווים ונושכי נשך. כאשר הציבור מרים את ראשו ומביע את דעתו, משתלחים בו שרי הממשלה (
גדעון סער: "המחאה היא עבריינות אידיאולוגית מסוכנת"), ושולחים את כוחות השיטור והביטחון להכות ולזנב בעם ללא רחם.
אין חדש תחת השמש, מלבד התאריך ואם כל אלה אינן סיבות טובות מספיק כדי לצאת לכיכר ולהקיא ולהוקיע את כל התופעות המגונות הללו, אזי, מן הסתם, יסתבר שאנו ראויים לכל אלה. בקרב בין בעלי ניסיון ונעדרי תקווה אל מול חסרי ניסיון ומלאי תקווה, אני בוחר באחרונים. המדינה הזו הוקמה על-ידי חסרי ניסיון ובעלי תקווה, ודור בעלי הניסיון ונעדרי התקווה הורס אותה כל יום מחדש. ניסיון רוכשים, עם תקווה נולדים.
בספרי המספרים של האוצר, אנחנו רק מספרים. 14.7.2012 יהיה יום שבו המספרים יקחו את הפיקוד חזרה מידי מנהלי הספרים. זה יהיה היום שבו המספרים ה"קטנים" יסגרו את המספרות של העשירים. זה יהיה היום שבו ייכתב פרק חדש בספר ההיסטוריה של הישראליות. במדינה של אי-צדק חברתי, תהיה כיכר המדינה לאי של צדק-חברתי.
אחד הנואמים יצעק והקהל יריע: "על חורבות של אי-צדק חברתי, בכיכר המהווה אי של צדק-חברתי, ייסדנו ביחד את ישראל החדשה".
