המצב הנוכחי (שלאחר מלחמת ששת הימים) הוא טוב יותר מכל שינוי מוצע. גם התקוממויות של התושבים המקומיים וגם לחצים בינלאומיים הם "כסף קטן" לעומת מה שצפוי לנו אם נתפתה ליוזמה כזו או אחרת.
נראה כי
בנימין נתניהו דוגל במהות במדיניות זו, אלא שהלחצים המופעלים עליו הן מצד האמריקנים והן מצד הקהילה האירופאית הם הרבה יותר מאסיביים. גם ניסיונות ההתחמקות מלהיתפס ברשת ההסדרים של נתניהו היא הרבה יותר פתלתלה ומעוררת תרעומת רבה בקרב הקהילה הבינ"ל.
הנה קמה לנתניהו עזרה מכיוון לא צפוי. גם הפלשתינים וגם מדינות ערב אינן מעוניינות בהסדר, שמשמעו הריאלי יהיה קץ הסכסוך. הם לא מעוניינים בקץ הסכסוך, מתוך תקווה שיבוא יום וישראל תעלם. הם לא מסכימים לפחות מכך גם אם יארך זמן. כל הסדר שהוא הכרה בישראל מרחיק אותם מהמטרה של היעלמות ישראל מהאזור. הערבים מתמרנים ומעלים קשיים על-מנת שלא להגיע להסדר, לא פחות מנתניהו. לנתניהו יש לפחות אופוזיציה נכבדה שדוחקת בו להגיע ל"
שלום עכשיו" או לפחות ל"הסדר עכשיו", לערבים אין אפילו גוף פוליטי/ ערבי, שיתמרץ אותם לקראת הסדר.
אין יותר קבוע מהזמני זהו מצב אידיאלי של הסדרים דה פקטו, שיאפשרו חיים נוחים יותר לשני הצדדים, מתוך תקווה הלקוחה ממציאות חיינו, שאין דבר יותר קבוע מהסדרים זמניים. את הפתרונות העקרוניים לסכסוך נשליך לעתיד הרחוק.
להגשמת מדיניות זו יהיה צורך לאפשר לפלשתינים חיים הרבה יותר טובים. יהיה צורך לאפשר להם בחירות למוסדותיהם והנהגתם. יהיה צורך לאפשר להם לעבוד בישראל, להחליף את כל העובדים הזרים ובכך להעלות בהרבה את רמת חייהם. כל זה גם במחיר המנטרות הביטחוניות, שלא היה בהם ממש אף פעם.
בניגוד לעבר, ישראל תצטרך להשקיע בפיתוח תעשיה מקומית בשטחים, גם מערכת מסחר ובנקאות. גם לעזור להם לפתח נמל ראוי לשמו וגם שיתוף פעולה. יש למנוע מהמנטרות הביטחוניות ומהגופים הביטחוניים החזקים מאוד, אבל האנכרוניסטים, הדוחפים מנטרות ביטחוניות אלו, מלסכל מדיניות רצויה זו לעת הזאת.