ב-1992 אמר לי המצליף הרפובליקני בסנאט האמריקני, אלן סימפסון, שהסתייג ממדיניות ראש הממשלה שמיר: "איך אפשר לאהוד את שמיר המצטייר כנמר טורף? אבל, איך אפשר שלא לכבד נמר טורף?!"
מזכיר המדינה לשעבר ג'ים בייקר, שביקר את שמיר בארסיות, כיבד את דבקות שמיר בחזון שורשי, וראה בו בעל ברית אמין של ארה"ב. שמיר הוביל מדיניות מונחית עקרונות, ערכים ואידיאולוגיה; הוא לא הובל - תוך זיגזוג - על-ידי סקרי דעת קהל ויועצי תדמית.
שמיר היה אב-טיפוס של פטריוטיות, אופטימיות, מנהיגות מונחית-זכות וביטחון, נחישות, אמינות, צניעות, עצמאות והדיפת לחצים.
ב-1991 בעיצומו של הנתק בין רה"מ שמיר והנשיא בוש, אמר המצליף הרפובליקני בבית הנבחרים, ניוט גינגריץ': "אין אפשרות לתקשורת סבירה בין בוש שקיבל תפקידים בכירים על מגש של כסף, לבין שמיר שהוכיח כי הוא נכון להקריב את חייו למען רעיון."
ב-1990, בתום מפגש שמיר עם מנהיגי הרוב והמיעוט בסנאט, ג'ורג' מיטצ'ל ובוב דול, אמר דול לשמיר: "מנהיג הרוב ואני מכבדים אותך - למרות שאיננו מסכימים עם מדיניותך - מכיוון שאתה קשוח!"
שמיר נמוך-הקומה היה ראש ממשלה ענק בתחומי עלייה, כלכלה, שיתוף פעולה אסטרטגי עם ארה"ב ועמידה בלחץ. אומנם "תיקון ג'קסון-ואניק" האמריקני כפה על ברה"מ פתיחת שערים להגירה, אך מדיניות עלייה פרו-אקטיבית, אגרסיבית ונחושה של שמיר הביאה לעליית יותר ממיליון עולים מברה"מ. עוזר מזכיר המדינה לשעבר, דיק שיפטר, חווה את הלחץ השיטתי שהפעיל שמיר על מזכירי המדינה, שולץ ובייקר, להפסקת הנפקת תעודות פליט אמריקניות ליהודי ברה"מ. שמיר אף יזם פנייה לסנאט האמריקני כדי שילחץ על מוסקבה לאפשר ליהודים לטוס רק לנתב"ג ולא לוינה או רומא. כך חל מהפך מ-80% נשירה (עד 1990) לכמעט 100% עלייה.
שמיר הוביל קליטה של למעלה ממיליון עולי ברה"מ ו-60,000 עולי אתיופיה על-ידי פחות מ-5 מיליון ישראלים - הישג אנושי חסר תקדים. הוא ראה בעלייה את ייעוד המדינה, עדיפות עליונה ומנוע צמיחה אדיר המשדרג את כוח ההרתעה וקובע את המאזן הדמוגרפי מערבית לירדן.
שמיר הניח את המסד לזינוק כלכלי מקריסה ליציבות כלכלית נדירה בעולם. שליטתו במצבי-לחץ, מחשבתו האסטרטגית וארוכת-הטווח ונטייתו להנהיג דרך האצלת-סמכויות למומחים - כמו מינוי נגיד בנק ישראל לשעבר
יעקב פרנקל - סללו את הדרך לייצוב השקל, לירידה דרמטית של שיעורי אינפלציה, ריבית, אבטלה וגירעון תקציבי.
מזכיר המדינה לשעבר שולץ התנגד למדיניות שמיר כלפי הפלשתינים, אך הדגיש תמיד את הערכתו ליושרה ולעוצמה של שמיר. רבים ממבקריו האמריקנים של שמיר מציינים: "מנהיגותו של שמיר חסרה היום יותר מאי-פעם".
הדיפת הלחץ האמריקני לנסיגה כרסמה בפופולריות של שמיר, אך האדירה את ההערכה האמריקנית כלפיו. ב-1991 הוא התנה את השתתפותו ב"ועידת מדריד" בהתחייבות אמריקנית להימנע מהתייחסות ל"שטחים תמורת שלום" ביש"ע ובגולן ולהחרמת נציגי אש"פ. תדמיתו האסטרטגית שודרגה עקב התנגדותו לערבויות בינלאומיות ולהצבת חיילים זרים על גבול ישראל. ביום סגריר ארה"ב אינה זקוקה ל"שק חבטות" אלא לבעלת-ברית אמינה הקוראת תגר גם על ארה"ב.
כהונת שמיר מאופיינת ע"י העמקה חסרת-תקדים של שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב - למרות אי-הסכמות נוקבות בנושא הפלשתיני - מהסכם אפריל 1988 ועד יוזמות 1991-2: הגברת שיתוף הפעולה של תעשיות ביטחוניות, תמרונים צבאיים, מודיעין, לוחמה בטרור, הצבה מראש של ציוד אמריקני בישראל, שדרוג נמל חיפה לצרכי הצי ה-6 ועוד.
אתגרי 2012 מבית ומחוץ, כלכליים וביטחוניים
מחייבים את מנהיגי ישראל וארה"ב לאמץ את מורשת רה"מ שמיר ז"ל.
