פגישותיי עם שמיר את
יצחק שמיר ראיתי בראשונה אי-שם באמצע שנות השישים כשעליתי לקבר "יאיר" - עד שלא נפגשנו אישית, לא עמדתי על טיבו של האיש, שיריביו ניסו לתארו כחד-ממדי, ואויביו חרדו מפניו.
אחרי מלחמת יום הכיפורים למדתי על חשבון המענק לדפוקי המלחמה לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. עד למותו של אבי, חקרתי את ימיה האחרונים של תנועת לח"י - פרק עלום בתולדות המדינה, שלכאורה הסתיים באמצע ספטמבר 1948, בהריגת הרוזן פולקה ברנדוט, מתווך האו"ם, שניסה להשמיד את מדינת ישראל עם הקמתה - אחרי שהיה ידיד ומסייע לנאצים במלחמת העולם השנייה.
יצחק שמיר היה אז בכיר במנגנון של תנועת החירות, וקיבל אותי לראיון למרות שלמחרת נערכו הבחירות בתנועה. בחדר הקטן במצודת זאב לא הורגש המתח. שמיר דאג, שלא יפריעונו, והתמסר לראיון.
שמיר - "מיכאל", בכינויו המחתרתי - ברח יחד עם יעקב מרידור מכלא בריטי במזרח אפריקה, ומשחתת צרפתית העבירה אותם לצרפת דרך תעלת סואץ, כדי שהבריטים לא יוכלו לשים עליהם את ידם. הוא הגיע ארצה רק אחרי קום המדינה, והשתלב חזרה בתפקידו הבכיר - אחד משלושת חברי מרכז (מפקדת) לח"י, ואחראי למבצעי המחתרת.
ניסיתי לפצח את קבלת ההחלטה להרוג את הרוזן, ושמיר, שנותר נאמן לחשאיות, שגזרו עליהם אנשי לח"י באותה העת, לא סייע לי. ציינתי ברשימותיי, כי תשובותיו, שלא היה מעורב בהחלטה, אינן סבירות. כיום אני יודע, שההחלטות העיקריות התקבלו בירושלים ולא במרכז לח"י.
אחרי שמיציתי את כל שאלותיי, נפרדנו. שמיר ליווה אותי אל הדלת בחיוכו הטוב וביחסו הלבבי. נפגשנו כעבור כשבא לבקר בתעשיה האווירית, מקום עבודתי. שמיר חייך, ולחץ את ידי בלבביות רבה, שגרמה לכמה מנהלים בכירים להרים גבה. בכל אופן, למרות המהפך בשנת 1977, נותרה התעשיה האווירירית סניף של מפא"י ... אף אחד לא שאל שאלות מיותרות, וסמכתי על האורח רם-המעלה, שיהיה נאמן לחשאיות, ושמיר לא אכזב.
אחרי כשנתיים, זכיתי בפרס העיתונות של רוטרי הבינלאומי, שמימן את לימודיי בקולג' לתקשורת באוניברסיטת טקסס (UT). עזבתי בשמחה רבה את התעשיה האווירירית לחופשה ללא-תשלום, שהייתה בעיטת פרידתי מהחברה.
בטקסס ריכזתי את ההסברה הישראלית בדרום-מערב ארצות-הברית. במסגרת התפקיד, הזמין פול קידר - אז הקונסול הכללי של ישראל בניו-יורק - את רכזי ההסברה לפגישה עם שר החוץ שמיר בבית השגריר בליל שבת.
שמיר לא נקט בשיטה של המפקד אינו מאחר, אלא מתעכב. הוא איחר, שלא כהרגלו, ושיגר מן הדרך התנצלויות ללא-הרף, עד שהגיע.
"אני רוצה לשמוע מי אתם?" אמר בקול סמכותי ולא-חזק אחרי שקידר הציגו בפנינו.
עמיתיי סיפרו על גילם, על מצבם המשפחתי, על לימודיהם ועל פעולותיהם.
"לא אגלה מה גילי, אך אציין רק, כי הייתי אחד הישראלים היחידים, שבכה כשהרגתם את ברנדוט", אמרתי כשהגיע תורי.
שמיר הביט בי בחיוך מופתע.
"איך זה?!" תמה.
"בדיוק אז, ביום שישי לפני כניסת השבת, הייתה הברית שלי", עניתי.
שמיר ניסה לשמור על הבעה קפואה, אך החיוך כבש את פניו.
אחר כך שאל על מצבי המשפחתי ועל לימודיי, והזכרתי לו את מפגשנו הקודם.
הרבה שנים זכר לי את הבכי הזה.
הדיון על בעיות ההסברה של ישראל בקמפוסים האמריקניים היה ממצה. שמיר התנצל, שאינו רושם דבר עקב השבת. כעבור כמה שבועות דיווחו לנו, כי העביר לאנשי משרדו את חוות-דעתו על מה ששמע במפגש אתנו. אנשי משרד החוץ לא כל כך אהבו את הדיווח, ששיבח את היוזמות ואת הפעולות, שלא היו כמותן ולא היה להן המשך.
אחרי עשרות שנות מחקר על לח"י אני יכול להגיד, כי למרות שלכאורה לא היה אידיאולוג, אלא איש מבצעים קפדן והחלטי, הטביע שמיר את חותמו על הארגון. נאמנותו לעקרונות, נחישותו, קור-רוחו והעזתו שיקמו את לח"י אחרי המפולת אחרי רצח "יאיר", מחולל לח"י, והובילו את הארגון הלאה.
חבל על דאבדין דלא משתכחין. תנצב"ה.
לסגור, לכל הרוחות לצבא הישראלי יש עם ומדינה, שהוא עושקם וסוחטם. ויש לו תחנת שידור, שדי נמצאת מחוץ לבקרה ציבורית, ומשמשת בית-אולפנה לפרחי עיתונאים שמאלניים, שעם תום הכשרתם מפיצים את התעמולה בשמו של הצבא המסואב, שהוא, כידוע (?), הצבא של כולנו.
עכשיו רוצה שר הביטחון לפטור אותו מדיווח לכנסת על ביצועיה הכספיים של
גלי צה"ל (כלומר, הכנסותיה מפרסומות). בנוסף, הוא מבקש להשוות בינה לבין ארגוני שידור אחרים - כלומר, לתת לצבא עוד מקור הכנסה, שיממן את התעמולה השמאלנית, שמשדרת התחנה.
לא הבנתי מעולם את זכות קיומה של תחנה "צבאית", שכמעט אינה משדרת בענייני צבא, ולמה לא הופרטה מזמן. כנראה, הסיבה הנה בשירות הפוליטי, שמעניקה התחנה - על חשבון העם: שידורי תעמולה מפלגתיים למיעוט, שהשתלט על הצבא ועל התקשורת הישראלית.
תפקוד לא-אתי לפני כמה שנים הפתיע ד"ר חנן נוה, שהיה עורך חדשות ותיק מאוד ב
קול ישראל, כשסיפר בכנס תקשורת כיצד עורכי חדשות וכתבים בקול ישראל הפעילו לחץ תקשורתי למען נסיגת חיילינו מלבנון באמצעות עריכה מגמתית של חדשות.
נדמה לי, שפרט לרעש רגעי, לא הייתה כל תגובה לדבריו - למרות שנוה ציין מי היו מעורבים במעשים, והם ממשיכים לעבוד ברדיו הממלכתי.
עתה מספר אלישע שפיגלמן, מי שהיה נציב קבילות הציבור ברשות השידור, במכתב תשובה לתלונה של מאזינה, שהתלוננה על אופן הסיקור המוטה, עם יציאתה לפועל של העסקה לשחרור שליט, כי לא נלמד דבר. שפיגלמן מגלה תמונה עגומה על רמת האתיקה ברשות השידור.
"השמחה ששטפה את הרוב המוחלט של הציבור בישראל נוכח הידיעה על שחרורו הצפוי של
גלעד שליט כמובן שלא פסחה גם על העיתונאים והשדרים", כתב שפיגלמן בהתייחסו למשדרי הערוץ הראשון וקול ישראל. "במסגרת השמחה הכללית הזו אין לי אלא להסכים לטענה שרבים מהשדרים איבדו את רסן הדרישה לאיזון ול'אוביקטיביות'".
צדק חברתי מאמרותיו של אלי הכל-יכול; והפעם - לרגל חידוש מופעי האימה של מהומות הקיץ ברוטשילד (אמנם באתר אחר): "כל פעם שמישהו קונה טלוויזיה גדולה, הומלס מקבל בית".
שר אי-ביטחוננו (שוב) הצעת חוק של משרד הביטחון קובעת: השר ימנה לבדו את חברי מועצת ההנצחה, יעניק היתרים לתאגידים, שיתחזקו את האתרים, יוכל לבטל את ההיתרים, ויהיה רשאי לקבוע גביית דמי כניסה באתרים - דיווח
איתמר לוין באתר החדשות
מחלקה ראשונה.
מצבם המחפיר של אתרי ההנצחה - גם הממלכתיים - מחייב רפורמה. עיינו בערך גבעת התחמושת. מישהו צריך לחשוב האם אנחנו יכולים להחזיק כל כך הרבה אתרי הנצחה ואנדרטות, ומה קורה לאתרים ולאנדרטות, כשהרוח החיה מאחוריהם מזדקנת, או הולכת לעולמה?
לפני כמה שנים תחקרתי את הנושא, ואהבתי את הפתרון של יד לשריון בלטרון - ריכוז אנדרטות של עוצבת החיל באתר, שאחראי לתחזוקתן, לאחר שעמותה של לוחמי העוצבה דואגת להקמתה. הרעיון נראה לי דומה למדי לשיטה האמריקנית, שבה עמותה מקימה על חשבונה אתר הנצחה על קרקע ממשלתית, והאתר עובר לניהולו של שירות הפארקים הלאומי.
למה אני נגד משרד הביטחון, למרות שיש בתקציבו (בניגוד לדמעות התנין של ראשיו) די עודפים למשימה זו ולעוד כמה?
משרד הביטחון לא הוכיח בעשרות שנות פעילותו מיומנות ניהולית, לא יושרה ולבטח לא שקיפות. בשלב די מוקדם, ימנה השר את מקורביו (די הרבה קבלני קולות, או מי שעשו לו חסדים לאורך דרכו הפתלתלה), ולציבור לא יהיה מה להגיד - כמו בהשתלטות העוינת של משרד הביטחון על הארכיונים הביטחוניים.
השבט שלי אם יש קשרים, אין צורך בפרוטקציה - לימד אותי פעם בכיר במעשייה האוורירית.
לכן, אכתוב כעת משהו לקראת כנס משפחת שטורם - משפחתי. לפי המסורת, אנחנו ממשפחת ירמיהו. כלומר, כוהנים מהכפר ענתות, שאליו גורש אבי המשפחה כשמרד בשלמה המלך. למרות שכולנו עירקים - צאצאיו של אברהם אבינו מאור כשדים - ראשית המסורת הכתובה מביאה את משפחתנו לסרגוסה שבספרד בתקופת מסעי הצלב. אחר כך, נעה המשפחה בדרכי אירופה לגליה (היא צרפת של ימינו), לאשכנז (גרמניה דהיום), לפולין, לאוסטריה ולמרכז אירופה.
אלעזר, סבי, נרצח במלחמת העולם הראשונה בידי חייל גרמני, שחיפש כסף, שסבתי ידעה לא להפקירו בידי סבי. סבא היה איש רוח ולא סוחר, או איש עסקים. שניים-שלושה שבועות לפני כן נפטר בצלאל, אבי-סבי, בשנתו - כשהמשפחה גורשה מכפרה, שהפך לזירת מלחמה בין גרמניה לרוסיה. סבתי שתתה מכוס היגון ללא-הרף, ועברה בלי הפסקה מ"שלושים" ל"שלושים". והדוד שמואל אדום-הזקן - אחי סבי - קיבל את הנהגת המשפחה - עד שנטבח עם רבים מהמשפחה, שהלכו אחריו, בימיה הראשונים של מלחמת העולם השנייה.
חודשים רבים תחקרתי את עץ המשפחה, שרבים מענפיו נכרתו בשואה, ולא נותר מהם זכר. אבי המנוח סבר, שפנחס אחיו, בנימין בן-דודו והוא - שלושתם עלו ארצה בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים - הם השרידים האחרונים מהמשפחה, וטעה: עם קום המדינה הגיעו ארצה רוב מי ששרדו - לא-הרבה, מסַפר עץ המשפחה.
כמעט על קיר שלם בטרזינשטאט תלויה מפה נוראה: מתקני ההשמדה למיניהם. כל אחד בצבע אחר, מיוחד, לפי תכליתו. מאושוויץ במערב עד גבול אוקראינה במזרח יש רצועה, שכולה צבעונית, להוותנו - תעשיית המוות. קרילוב נמצאת בתוכה, הספקתי ללחוש כשהסתנוורתי מהדמעות שחנקו אותי.
בכ"ט בסיוון ה'תש"ב, יוני 1942, חוסלו אחרוני היהודים בקרילוב במחנה בלזץ. מעניין לדעת האם בארכיוני הרוצחים יש תיעוד לכך, ומי ממשפחתי הגיע עד שם.
משפחת שטורם קָטנה מאוד בשואה, ובני-דודים הפכו לדודים. מי הקפיד?! מעט נפוצו ברחבי העולם, ובינתיים איננו מסוגלים לאתרם.
לסבתא-רבא קראו רבקה. גם לרבות מבנות הדור השני ומבנות הדור השלישי. משפחה קלה להיכרות: כמעט כל בנות-דודותיי - ויש לא -מעט - נקראות, שרה.
משפחתי גרה בקרילוב שבדרום-מזרח פולין מהמאה השש-עשרה. מסוף המאה התשע-עשרה שני-שלישים מתושבי הכפר היו יהודים - כנראה, רובם בני משפחתי. בעיירות הסמוכות למדו המקומיים לשמר את זכר היהודים, והעיירות מרוויחות מזה הרבה - תיירות ודמי אחזקה לאנדרטות ולמוסדות היהודיים. לא בקרילוב. המקומיים מחקו כל זכר לנוכחות יהודית בכפרם, ומכחישים אותה.
ביום שישי ייפגשו בני הדור השני למשפחת שטורם, בני הדור השלישי ובני הדור הרביעי. רק אחת נותרה מהדור, שידע את השואה. נזכור את מי שלא זכו להגיע עד הלום, ונעלה את זכרם הקדוש.
למרות הכל, ועל אפם של הצוררים ועל חמתם משפחת שטורם קיימת, ועץ המשפחה משתרג ומתפתח. כן ירבו!
הרבה סימני שאלה טרם נפתרו. הרבה קשרים טרם הובהרו. יש עוד הרבה מקום לתחקיר ולבדיקה - בארץ, בפולין, בסלובקיה, באוקראינה ובארכיונים שהותירו הרוצחים.
"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן-חורין להיבטל ממנה", אמר רבי טרפון (אבות פרק ב', ט"ז).
