בעולמינו העכשווי, מי שלא נמצא על מסך הטלוויזיה לפחות פעם ביום, לא מצולם ל
עיתון או לא נשמע ברדיו, הוא כנראה כבר לא קיים. ואם פתאום נשמע רצף משיריו או הקלטותיו, אז זה כנראה שזה קרה בדיוק הרגע. זה בדיוק מה שעלה לי בראש, כשראיתי במוצאי שבת את הריאיון שלו, מלפני עשרים ומשהו שנה. אם הוא במסך, אז כנראה קרה משהו.
הציבור הישראלי לצערנו, כבר שכח את יצחק שמיר. כמה נערים עד גילאי העשרים לחייהם, מכירים את האיש? את פועלו? שמעו בכלל על מישהו כזה? לא שאני לא מומחה גדול למשנתו, או שכתבתי עליו משהו לפני, רק שבמציאות שלנו, הסיכוי שהם יכירו ראש ממשלה אחר שהיה כאן מלפני יותר מעשרים שנה מלבד בן-גוריון, רבין או בגין, הוא כמעט אפסי. לא בגלל שחייהם של רבין ובגין מעניינים אותם, אלא שפשוט ראשי ממשלה אלו זכו להנצחה, לפעמים מופרזת מידי, ברחבי הארץ (במקרה של בגין ובן-גוריון- לא בטוח שהם היו מסכימים להנצחה כזו). בתי ספר, נמל תעופה, רחובות, כבישים, מרכזים ואתרים שונים מנציחים את השמות האלו. לעומתם, לא הרבה שמע הציבור על יצחק שמיר בעשרים השנים מאז פרישתו מן החיים הפוליטיים. יצחק שמיר הוא ראש הממשלה המקופח ביותר מבין ראשי ממשלותיה של ישראל בממסד הזיכרון הלאומי, והוא מצטרף לשורת מנהיגים כמו שרת, אשכול וגולדה שלא זכו באותה הכרה שזכו לה אחרים.
התקשורת הישראלית. זו שמקדישה עכשיו תוכניות שלמות לפועלו של האיש, לא דיברה עליו שנים. מבחינתה הוא היה עוף מוזר ומיושן, שמדבר על דברים שלא נעים לומר אותם בקול. "הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו ים", היה משפט שלו. איזה ראש ממשלה היה אומר את זה בימינו? מי היה רוצה להיות נרדף ומוכה על-ידי האליטה התקשורתית המשפטית והפוליטית במדינה?
יצחק שמיר - האחרון יצחק שמיר היה מאחרוני דור הנפילים הזה של מנהיגים צנועים ושקטים. ראש ממשלה שלא חשבו לומר עליו שהוא חתיך, שלא הקיפו אותו באבטחה מטורפת, שיצא להליכות ארוכות על שפת הים בליווי שומר אחד או שניים. ראש ממשלה בלי ויסקי משובח, בלי סיגרים יקרים, בלי דירות פאר. ראש ממשלה שאמר את מה שהוא חושב, והאמין במה שהוא אומר. ראש ממשלה שהיה צריך לסיים בצורה קצת יותר מכובדת מאשר וויכוח ציבורי מלפני עשר שנים בשאלה- מי יממן את הוצאות אשפוזו הסיעודי.
יצחק שמיר - יהי זכרו ברוך.