ג'ון פ. קנדי טבע את המשפט האלמותי: "אל נא תשאל מה המדינה יכולה לעשות עבורך, אלא מה אתה יכול לעשות עבור המדינה". בעולם שבו היחיד קורס תחת המטלות הרבות המקיפות אותו מכל עבר - יוקר המחיה, החופש הגדול של הילדים, מיסים, מילואים ועוד - הדרישה להשתתפות של עוד מישהו נראית ברורה לחלוטין. בבחינת נשיאת אלונקה - כשמישהו בוחר לא לעזור, הזעם עליו מובן לחלוטין.
רועי קליין היה פראייר. דני כהן היה פראייר. יוני נתניהו? פראייר. אהוד גולדווסר? פראייר. יוסף טרומפלדור גם. כולם פראיירים, כי הם העדיפו לשרת את המדינה במקום לשרת את עצמם. הם העדיפו למות למען המדינה ולא למען עצמם. פראיירים כולם. למה? כי היום מי שמשרת במילואים מרגיש פראייר, הוא היחיד שנושא בנטל. אלו שנהרגו למען המדינה לא ראו בזה עול כפי שראו בכך שליחות. היום היו קוראים להם פראיירים.
יחד עם הציניות יש להודות - ברור שאין שוויון בנטל. אבל קיום הפגנה בעד קידום מעמד המשרת על פני זה שמשתמט במרכז תל אביב - עיר בה ירדו אחוזי הגיוס מתחת לחמישים - הוא ציני הרבה יותר. והטענות נגד הציבור הדתי-לאומי שלא משתתף במאבק נמצאות בגוף השאלה - ההפגנה במוצאי שבת, במרכז תל אביב. כל דתי שירצה להיות בהפגנה צריך להיות בתל אביב במהלך כל השבת, אבל מה לא עושים כדי לגייס את כולם לשוויון בנטל?
החרדים יגבירו את הנטל וברצון הזה לכפות את הצבא על החרדים, ממש הר כגיגית, יש משום עריצות הרוב. כי הבעיה היא לא בחוסר ההתגייסות לצבא. כל אדם בר-דעת מבין שגיוס חרדים לצבא ישנה את הצבא יותר משישנה את החרדים. נשים לא יהיו בנמצא, המשכורת, תנאי השירות המיוחדים - הכל יעלה יותר. ואז לא רק שהחרדים ישתתפו בנטל - הם גם יגבירו אותו. הבעיה האמיתית נמצאת בשוק העבודה ובחינוך. המוסדות הם שיוצרים את הבעיה, בחינוך לחוסר השתתפות בשיח הישראלי. ככה זה במקום בו משל העגלה עדיין רלוונטי. בעיניהם אנחנו מרימים את האלונקה, אך הם אלו שממלאים אותה.
"טבלת בית הספר" של יו"ר ועדת קשב, כפי שהיטיבה להגדיר
ציפי חוטובלי, מתאימה לשם בעיקר. אך בחיים האמיתיים כדי לגייס שמונים אחוז מהציבור החרדי ייקח הרבה יותר משלוש וחצי שנים. בדרישה להשתתפות לשוויון בנטל נגועים הרבה אלמנטים קנאיים, צרי-עין. למה הוא יכול ואני לא?
לא פראיירים, גיבורים כל אותם אנשים שציינתי קודם היו גיבורים. ממש לא פראיירים. אלו שהקריבו את חייהם למען הכלל, למען חבריהם, למען המדינה - גיבורינו. לאורם נלך, את שקם נישא, ואת ערכיהם נרים כנס. פראייר הוא מי שמסתכל החוצה ותוהה מי לא עושה כמוהו. משחקי המקל והגזר מול החרדים הם בבחינת אובדן צבא העם, ואולי כדאי לשקול מחדש את המבנה, ולתת הרבה גזרים למי שרוצה לשרת ולהתעלם ממי שאינו מעוניין. הצבא, שמשמעותו בעבר הייתה ערכית וגבוהה, הפך לחובה אזרחית, לא הרבה מעבר לכך.
כל מי שהגיע להפגנה צריך לשאול את עצמו טוב-טוב לפני שהוא קורא לשוויון בנטל - 'האם אני הייתי מתגייס אם השירות לא היה חובה?'. אם התשובה היא לא, אז אין לו זכות לדרוש ממישהו שהתאפשר לו לא להתגייס לעשות כן; ואם התשובה היא כן, אז כדאי שידרוש שיאפשרו לו לעשות כן על הצד הטוב ביותר, לא על חשבונו של אף אחד אחר.
יש ברשת תמונה שמסתובבת לה בהקשר הזה. בתמונה רואים חייל, אוחז נשק, כשברקע מתנוססות המילים הבאות: "יש שיקראו לזה פראיירים, אך אני קורא לזה ציונות, נתינה ואהבה אמיתית".
