אם יש משהו משותף להתנהלות של
בנימין נתניהו,
שאול מופז ו
אביגדור ליברמן בנוגע לגיוס החרדים, היא הטעות ששלושתם מתעקשים לחזור עליה. שלושתם רוצים מהלך פומבי, פוליטי, כוחני. אבל הדרך היחידה בה יהיה ניתן להשיג משהו היא במהלך חשאי, ענייני, הידברותי.
ההתנגדות של ראשי הציבור החרדי לגיוס - ואחת היא אם מדובר בשירות צבאי או בשירות אזרחי - היא שילוב של אידיאולוגיה ותועלתנות. בצד האידיאולוגי, יש שם אמונה עמוקה בחשיבותו של לימוד התורה, חשש אמיתי מפני השפעות שליליות של העולם החילוני וגם התנגדות למדינה ולציונות. בצד התועלתני, חוששים הרבנים והעסקנים מפני אובדן השליטה על רבבות הצעירים אם הללו יעבדו לפרנסתם ולא יהיו תלויים במילגות של הכוללים והישיבות.
התוצאה של ההתנגדות הזו היא שהחרדים טיפסו על עץ גבוה, אולי הגבוה ביותר שקיים. כאשר מגדירים את השירות כ"ייהרג ובל יעבור", הופכים את המאבק בו למלחמה חסרת פשרות. אם זו הסיסמה, אזי כשם שלא תביאו חרדי לעבוד אלילים - לא תביאו אותו להתגייס. אם זו הסיסמה, אין שום מקום להבנה ואין שום אפשרות להגיע לעסקה.
כל מי שניהל אי פעם מו"מ יודע, שהדרך הגרועה ביותר להוריד את הצד השני מן העץ, היא להתבצר על העץ שמולו. הדרך הגרועה ביותר אחריה, היא לנהל מאבק פומבי נגדו. במצב כזה, הצד השני יצטרך לא רק להתפשר אלא גם להשפיל את עצמו - וזה באמת יותר מדי עבור רוב בני האדם, ובלתי אפשרי עבור כל הפוליטיקאים. לכן, כאשר נתניהו-מופז-ליברמן מכריזים הכרזות וממנים ועדות ומפיצים מסקנות ומעלים דרישות - הם רק גורמים לצד החרדי להתבצר עוד יותר בעמדתו.
אם נהיה מעשיים, ברור שאי-אפשר יהיה לעשות דבר בכפייה. קודם כל, בואו נוריד מעל השולחן את הסנקציה הפלילית. הרי ברור שלא יישלחו שוטרים לעצור רבבות חרדים שלא יתגייסו, ואם ייעצרו רק חלק מהם - יוכלו הללו לטעון לאכיפה בררנית. לכן נשארנו עם אותן סנקציות עליהן מתנהל כעת הוויכוח בין נתניהו למופז. נניח שיהיו סנקציות כאלו; אל תזלזלו בכוחם של החרדים לגייס כמה וכמה מיליונרים כבדים שיעניקו את הכסף במקום המדינה, ואל תחשבו לרגע שניתן יהיה לגבות קנסות מעשרות אלפי חרדים שיסרבו לשלם אותם.
והעיקר: נתניהו ומופז מנהלים את המו"מ עם עצמם - ומתעלמים לחלוטין ממי שניצב מולם. והם עושים את זה בצורה הכי פומבית שניתן, ובכך רק מבצרים את החרדים עוד יותר גבוה על העץ. במקום לתת להם סולם, חושבים נתניהו ומופז שיוכלו להוריד אותם על-ידי כריתת העץ. כדאי להם לזכור, שכאשר עץ נופל - הוא פוגע גם במי שניצב תחתיו.
למשל: וינרוט והרב פרבשטיין הדרך היחידה בה ניתן יהיה להגיע לפתרון מעשי, כזה שמצד אחד יביא לשוויון כלשהו בנטל ומצד שני לא יקרע את העם לגזרים, הוא במו"מ חשאי. הדרך הנכונה היא למנות שלושה-ארבעה אנשים, אשר ייפגשו הרחק מעין המצלמות וינהלו מו"מ אמיתי וענייני. האנשים הללו צריכים להיות בעלי סמכות, אך במידת האפשר - לא פוליטיקאים. אפשר למשל לחשוב על עו"ד
יעקב וינרוט (שהיה חבר בוועדת פלסנר אך התפטר), שהוא גם רב, גם חובש כיפה שחורה, גם חי בעולם המעשה וגם היה פרקליטו של נתניהו. אפשר לחשוב על ראשי ישיבות דוגמת הרב משה מרדכי פרבשטיין, ראש ישיבת חברון החרדית, שהוא גם בעל קשרים טובים בציבור הדתי-לאומי. ואלו רק שתי דוגמאות; ודאי שיש עוד כמה וכמה מועמדים טובים.
ערוץ אחורי שכזה הוא בעל סיכויי הצלחה גדולים בהרבה מאשר התופים והחצוצרות של הפוליטיקאים. דוגמה אחת בלבד מההיסטוריה: את ההסכם שהביא לנסיגת ארה"ב מוויטנאם (והעניק לו עצמו את פרס נובל לשלום) השיג הנרי קיסינג'ר במסלול חשאי, במקביל לשיחות פומביות שלא הובילו לשום מקום. ואם אפשר היה לסיים כך את מלחמת ויטנאם - זוהי שיטה לגמרי לא רעה.
עדיין לא מאוחר לתקן את הטעות ולהתחיל במו"מ אינטנסיבי, אמיתי, בלי רצון הדדי לכופף ידיים, ותוך נכונות הדדית להגיש סולמות במקום לכרות את העצים. אם נתניהו, מופז וליברמן צריכים את הרעש ליחסי ציבור - שיתנו לצוותים ולוועדות שלהם לעבוד בקולי קולות, אבל שיעשו את המהלכים האמיתיים במסלול השקט. כי המסלול הנוכחי שלהם מוביל לשום מקום.
