הטענה הנפוצה ביותר שתשמעו כלפי התקשורת הישראלית תהיה שהיא פשוט לא מדויקת - בין אם מסיבות פוליטיות, בין אם משיקולים מסחריים ובין בשל חובבנות. לי עצמי יש הרגל משונה: כאשר אני נתקל בטיעון עובדתי שברור לי שהוא אינו נכון - אני נעשה חשדן כלפי כל יתר החיבור; שהרי מי לידי יתקע, שמה שאני לא יכול לבדוק את נכונותו הוא כן מדויק? בסוף השבוע האחרון יצא לי לצרף את שני אלו יחדיו ולהגיע למסקנות עגומות.
אוקון ואורי בלאו
בועז אוקון כתב בידיעות אחרונות על
הסדר הטיעון עם אורי בלאו בפרשת
ענת קם, ו"הצליח" לטשטש לחלוטין את העובדות. לטענת אוקון, "החזקה של ידיעות סודיות" - הסעיף בו מודה בלאו - "קורה בהרבה הזדמנויות של הדלפת מידע לעיתונאים... הגשת כתב אישום נגד עיתונאי רק בשל כך שקיבל לידיו מידע סודי, פוגעת בחופש העיתונות ואינה מתקבלת על הדעת". ולמה הוגש כתב אישום נגד בלאו, לשיטת אוקון? כי הוא לא קיים את ההסכם בו התחייב להחזיר למדינה את המסמכים. שימוש כזה בכלי הפלילי, קובע השופט בדימוס, הוא "נשק יום הדין", כי "המדינה הייתה יכולה לאכוף על בלאו את ההסכם באמצעים אחרים, כמו פנייה לבית המשפט בדרישה שיורה לו לקיים את ההסכם". ובתור פינאלה קורא אוקון להעניק חנינה לענת קם, "גם משום שבינתיים עברנו גשם של הדלפות בעניין הרפז והגרעין האירני, בלי שנפתחה שלא לצורך המטרייה הפלילית".
אתה קורא את זה - ולא יודע האם אוקון חושב שכל קוראיו חיים על הירח, או שהוא עצמו חי שם. הנה כמה עובדות מהותיות, שאין להן כל זכר בפרשנותו של אוקון:
- קם גנבה בצורה שיטתית במשך שנתיים 1,800 מסמכים, ועשתה זאת מסיבות אידיאולוגיות. זו לא הייתה הדלפה נקודתית קצרת-מועד, אלא פעילות עבריינית מתוכננת ומתמשכת.
- בלאו לא החזיק בידיו מסמך או שניים למשך שבוע-שבועיים, אלא 1,800 מסמכים במשך שנתיים. הוא המשיך להחזיק את המסמכים גם לאחר שפרסם כתבות שהתבססו עליהם. אין תקדים למעשה כזה ולכן גם אין תקדים לכתב אישום כזה.
- בלאו לא סתם הפר את ההסכם עם המדינה. הוא חתם מראש על הסכם שקרי, בו טען שבידיו רק 50 מסמכים, ולאחר שהתברר השקר שלו - נמלט מהארץ.
מובן שזכותו של אוקון לתמוך בעסקת הטיעון עם בלאו. אך חובתו הראשונה היא לבסס את דבריו על עובדות, ולא על הוצאת דברים מהקשרם והצגה חלקית ומגמתית של המצע העובדתי.
ירושלמי ועד המדינה
שלום ירושלמי פרסם במעריב קטעים מספרו האוטוביוגרפי של ש"ד, שיצא במהדורה משפחתית. קטעים מרתקים, השופכים אור על אישיותו של עד המדינה בפרשת
הולילנד ויכולים גם להסביר מדוע מבחינתו המשפט הזה הוא עוד מהמורה, ואפילו לא גדולה במיוחד ביחס לאירועים שעבר כילד בשואה. לצד הקטעים הללו, הוסיף ירושלמי כמה תיאורים מהשבוע הראשון של עדותו של ש"ד.
ישבתי בבית המשפט המחוזי בתל אביב לכל אורך 20 השעות הראשונות של העדות. אחרי שקראתי את תיאורו של ירושלמי, אני מתחיל לחשוב שאולי רק נדמה לי שהייתי שם - כי הוא מתאר דברים שלא ראיתי ולא שמעתי, ושלמיטב ידיעתי לא היו ולא נבראו.
- התיאור: "הדיונים ביום שני... הוקדשו למעלליו של עד המדינה ש"ד... ש"ד ישב מול סוללה של בכירים לשעבר בעיריית ירושלים: ראשי העירייה אהוד אולמרט ואורי לופוליאנסקי".
- האמת: אולמרט לא היה בבית המשפט ביום שני (2.7.12). הוא היה רק ביום הראשון של העדות. אני זוכר היטב את העובדה הזאת, בין השאר משום שרציתי לעקוץ אותו על תחזיתו לפיה איטליה תנצח בגמר האירו שהתקיים בערב הקודם.
- התיאור: "החבורה שישבה מול ש"ד לא הפסיקה לרטון, לגחך, ללגלג ולמלמל. עשרות עורכי הדין שישבו מעליהם העניקו להם מטרייה אווירית. גם הם לא הפסיקו להציק ולהעיר לשופט דוד רוזן, לתובעת עו"ד ליאת בן-ארי ולעד עצמו".
- האמת: הנאשמים יושבים בשקט כמעט מוחלט, ואת ההתנגדויות של הסניגורים בכל יום אפשר למנות על אצבעות שתי הידיים ועוד יישאר עודף.
- התיאור: "מדי פעם הוא [ש"ד] נזקק ללכת לשירותים, מה שכופה הפסקות תכופות בדיון. לכל הדיונים מגיע ש"ד לבוש בהידור שמרני, חליפת פסים, עניבה וחפתים".
- האמת: ש"ד יוצא לשירותים פעם-פעמיים ביום וכמעט שאין הפסקות בדיונים. החליפות שלו ברובן כהות וללא פסים; באחד הימים (5.7.12) הוא הגיע בחליפה חומה בהירה וללא עניבה.
למקרא המאמר הזה, אני מרגיש כמו אלו שטוענים שהתקשורת הישראלית לא מסוגלת לדייק. כי הפעם אני עצמי עד ראייה ועד שמיעה, ואני עצמי יודע שכל הפרטים הללו הם פרי דמיונו של ירושלמי. אז כיצד אני יכול להאמין ליתר הדברים שהוא כותב?