קיבוץ עין-החורש ערך בליל שבת זה, מסיבה נאה לחברו, אבא קובנר, לרגל הופעת ספר השירים החדש שלו "פרידה מהדרום" (בהוצאת "ספרית פועלים"). נכחו גם אורחים - משוררים נ. אלתרמן, י. בת-מרים ור. אליעז.
פתח החבר יצחק אורחן, אשר ציין את דרכו של המשורר במלחמת-הגיטו, חיי הקיבוץ והשתתפותו במלחמת השחרור של ישראל. הח"ח אליהו יוסלביץ' (פורת) ואפרים פרוינדנברג (גילאי) עמדו ברוב חן והבנה על דרכו העצמית של אבא קובנר בשירה, וכן קראו כמה שירים להדגמת הערכתם.
נ. אלתרמן סיפר על ריגשת השמחה והתימהון שעורר בלבו ספר שיריו של אבא קובנר. שמחה על שום שמצא בו יציקה ראשונה של מלחמת ישראל בשיר. שיר ראשון שאינו תגובה, אלא המשך. והרי הספרות אינה בת-ליווי בלבד להווי אלא חלק ממנו. השירים צמחו ממלחמת החירות שלנו, אך בה במידה המלחמה היא גם פרי היצירה הספרותית - החל מ"מדינת היהודים" להרצל, דרך ביאליק ועד לאחרוני המשוררים.
ויש בספרו של א. קובנר כדי להתמיה: האומנם כבר תוצק מלחמת השחרור בדפוסים קיימים של שיר? כי אכן עדים אנו למעין פאראדוכס: לפני 15 שנה הייתה לנו שירה שליוותה את קצב החיים והצמיחה בארץ, ונלחמנו נגד סיפורי הבוסר. והנה נשתתקה משום מה השירה, ואילו הפרוזה מרבה עתה פעלים. והטעם פשוט: לפני 15 - 20 שנה נזקקו חיינו האפורים לדגל, והשירה הניפה את הדגל.
אף כי הצריף הוא צריף, הרי נהפך הוא על-ידי השיר למבצר. הפרוזה שצריכה הייתה לתאר את היום-יום כמו שהוא, לא מצאה את "החומר". ועתה נהפכו היוצרות. הפרוזה מוצאת את הנושאים מן המוכן, ואילו השירה נרתעה. כי אין להוסיף סמלים על הסמלים המצויים למכביר. והאש והדם מהלכסיקון של השירה, היו ללכסיקון של חולין...
ועל כן יצוין ההישג של שירת אבא קובנר, וודאי יהיה לה עוד המשך - משלו ומשל אחרים.
אבא קובנר קרא משיריו, וסיפר מעט חוויותיו בנגב (הדרום), שימשו רקע לשיריו.
