התקפלות מריבונות ישראל בארצו

"הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (בראשית לז, לב) מה בין "פינוי בהסכמה" - עקירת יהודים מבתיהם על-ידי ממשלה, בית המשפט, צבא ההגנה לישראל, הרואים עצמם כנציגי העם היהודי מדינת ישראל, ומפעילים לחץ ברוטלי, כוחני מנטָלי; ואיך אמור להגיב ו"להסתדר עם זה" יהודי מארץ ישראל - ארצו וביתו בחֶלֶד? ...לבין האנטישמיות הגוברת מחוץ (בְּחֶלְקָהּ אלימה ביותר כידוע); ואיך אמור להבין זאת הגוי - אוהב ישראל ושונאו - הממוצע והפחות ממוצע; להבין את פעילות ההרס העצמי הזה de facto מול האויב הערבי הכופר בזכותנו על ארץ אבות?

מה בדיוק הושג כאן?

מה בדיוק הושג בהרס חבל קטיף - ועד עתה - כלפי עַם ישראל ובִטְחון הבית הלאומי - וקבָל עולם? האם עַם ישראל הוא הריבון בארצו ישראל? (ט.ל.ח. - בשְׁלִיש הנוֹתר למגוריו מאדמת ארץ ישראל כולה), ריבון באמצעות כנסת ישראל, ממשלת ישראל, צבא ההגנה לישראל, שופטֵי ישראל? או שמא איזשהו קוֹנְגְלוֹמָרָט (אסופת מרכיבים שונים צמודים) הכולל את שלום עכשיו, ארגון עדאלה, "בצלם", הפרלמנט האירופי, ערביי ישראל, נשיא אמריקני ושרת החוץ שלו בתקופה נתונה; ועוד כיוצ"ב - הם הריבון - the sovereign - de facto? אנחנו היהודים בישראל: אזרחים מן השורה, תקשורת, אנשי ציבור, רוח וכיוצא בזה - חוזרים, חוזרים וחוזרים ובאים בטענות כנגד האנטישמיות העולָה בעולם וגוברת עוד ועוד (וראה צרפת - טולוז לפני ומאז הרצח). ומנגד, מה אנו כאן בישראל פועלים שוב ושוב ושוב: ימית, חבל קטיף, עמונה, השומרון; עקירת יהודֵי ישראל מבֵיתם על אדמתם - לאחרונה בית אל - אולפנה.

הִתְקפלות, הִתְכנסות, הִתְנתקות

יד ימינִי הכותבת כואבת עלָי מעומס המאמץ שלא לכתוב את הדברים בניסוּח בוטה ומדויק... אבל - כשם שתצלום בעתון, למשל, שווה אלף מלים - כך המעשה הנפשע: התקפלות מריבונות ישראל בארצו ובהתנדבות - הִתְקפלות, הִתְכנסות, הִתְנתקות - איזו הַבְלות, רִשְעות, קֹצר ראות - מול מאתיים-אלף הסברים - מתוחכמים ככל שיהיו, מפולְפָּלים, משכנעים כזה כאילו; אשר ערכם כקליפת השוּם מול המעשה: עקירת שכונת מגורים על בתיה ויושביה - יהודים - על-ידי ממשלתם - ישראל, בארצם - ישראל... "רוצחֵי השלום" קרא צלופח השלום ש.פ. למתנגדים בפועל לפשע עקירתם מביתם; ויש בינינו "שומרים לבֹּקֶר" - ממש - על סף השלום הנכסף לאחר כל עקירה - והוא בא כמובן - במטח טילים מכוון- וברור כשמש השלום העולָה...

רוצחי תחושת הביטחון היהודי

אני קורא לחבורת הפשע האוסלואידית הזו: רוצחֵי האֵמון ותחושת בִטְחון-היהודי בעתידו הלאומי בארץ ישראל. התוצאה כמובן - בניגוד גמור ומוחלט לדברי עמוס אשר היה בנקדים מתקוע: " וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם" (ט, טו). לא היטב ראינו - בפועל כיצד מביאות עקירות אלה שוב ושוב את המלחמה, כְמובן מאליו, ואת הטרור הערבי אל פתחנוּ: חמוש שִבעתיים, נחוש, החלטי ומיומן שבעתיים וכמובן, בצֶדֶק - צוֹדֵק בעיניו ובפני העולם כולו שבעתיים, שכן ישראל במו ידיה מגישה לוֹ את צִדְקָתו על מגש של כסף: כלֵי-רכב עמוסֵי יהודים ורכושם על-מנת ליישבָם במקום אחר... היהודי הגאון, האינטלקטואל המשפטי/בינלאומי לא מצא (שמא לא בדיוק חִפֵּשׂ?) צדק עובדתי ללא כל צורך בהסברים על ריבונותו בארצו היחידה... אם אומַר שישראל מביאה זאת על עצמה במוֹ פיה ומעשה ידיה - "בהסכמה" בלה... בלה... בלה... "ובצדק" - על-פי תפיסתה שלה את עצמה כבָרָת-עונשין - מול יהודֵי ישראל ומול העולם כולו, כולל אויביה - בלשון המעשה הברורה בעליל; אם אומר זאת שמא תאמר, הקורא הנאור, שאני מנסח את הדברים בדרך חריפה? קיצונית? לא נעימה? בלתי ריאלית? (כל זאת, אגב, הפעם, על אדמת בית-אל - הערבית כידוע מאז ומקֶדֶם - ממש כמוֹ שֵׁיך-מוניס - אוניברסיטת תל אביב בארץ פלישתים - למשל). אני נוהג, מדֵי תקופה, לצאת לביקור בארצות הים של צפון אירופה - שם הִשְלָמְתי את למודֵי העִצוב/אמנות שלי. עד כמה מאָשֵש, מייצֵב, משחרר נשימה ומַקנה קְנֵה-מדה אנושי, לאומי, נורמטיבי, הבקור הקצר הזה; ואין זאת שאינם מוצפים במהגְרֵי-ערָב - נוהגי מכוניות על-פי חוקי השָׁריעה - וכיוצ"ב.

ישראל היא זוֹ ההולכת כחלוץ לפני המחנה

אבל הלקסיקון התפיסתי-תודעתי-לאומי של אותם סקנדינבים אינו כולל את הנראֶה כמושגים שגורים ומוּטְמָעים היטב אצלנו בישראל - לאמור: "אדמה פלשתינית"; זכות "האַחֵר" לפעילות טרור; עקירת בני העם מפני בני ערב וכיוצ"ב - וכמובן ששם אזור הקתדרלה המלכותית, ארמון הפרלמנט ההיסטורי וארמון משפחת המלוכה פתוחים לכל חפץ בבקור בהם ואינם - מה לעשות - מוחזקים על-ידי מוסלמים - פשוט ומובן מאליו - הלא כן? הם גם לא ימירו שום ברבור אגמים צחור ולא יונה תמורת איזשהו הסכם/הבטחה ערבית מוסלמית - זה לא מצוי במילון - פשוט כך. היש מקום להתפלא, לכעוס, להתרעם, להטיף מוסר בשל האנטישמיות העולָה כאשר ישראל היא זוֹ ההולכת כחלוץ לפני המחנה? וסוברת, שמא, שבשל זאת יאהבוה בגויים? והרי המציאות מראָה לנוּ, חד וברור, כי ההפך הוא הנכון! מר בנימין נתניהו, ראש הממשלה (הכוללת, נכון לימים אלה, את אסופת קדימה הנושאת על דִגלה את דגל "מדינת פלשתין" כולל סַר-בטחוננו לאותו ענין); ראש הממשלה המעמיד כתנאי ל"מתָן ומתָן" מול הערבים את הכרתם במדינת ישראל כמדינת הלאֹם היהודי, כאמור: על שליש שטחה של ארץ ישראל = הבית הלאומי כולו; האם אתה אדוני מכיר בכך באמונה שלמה, לִפְנָי ולִפְנִים, בביטחון מלא? מה עצום הפער בין המֶלל הנפוח, כזה כאילו החלטי - לבין המעשה! האינך יודע היטב, אדוני, שהעולם כולו מבין את לשון המעשה "כהלכה" ולאשורה ואינו טועה בהבנתו זוֹ - "הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (בראשית לז, לב) - כשם שהוא מבין - עוד יותר טוב - את לשון המעשה של קוממיות ישראל והבניה היהודית בארץ אבות; כמו גם העמידה הנחושה על הריבונות היהודית - והיהודית בלבד - בארץ ישראל. אסיים במלות השיר: "אֵיתָן נַעֲמֹד". הוא הושר, כמעט כהמנון, בתקופת ראשית הישוב וההעפלה וילדי ישראל רבים - בנים ובנות - אשר נולדו באותן שנים הירואיות קבלו את שמם - כמוני - בהשפעתו ומתוך נחישות הקוממיות היהודית של אז. עברית מלים ולחן: יהודה שרת (ע"פ גיאורג שטמלר) אֵיתָן נַעֲמֹד בִּמְקוֹמֵנוּ

כֹּל רוּחַ רָעָה לֹא תְּזִיזֵנוּ

אַל מֹרֶךְ, אַל עַצֶּבֶת

בַּל תִּכְבֶּה הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת-בּוֹעֶרֶת.