אם מישהו מחפש סיבה למתוח ביקורת על המשטרה והפרקליטות, הוא ימצא אותה הרבה יותר בקלות בזיכויו של משה סויסה מאשר בזה (החלקי) של
אהוד אולמרט. בתיק אולמרט אין אף מילה של ביקורת מצד בית המשפט על הדרך בה התנהלו רשויות האכיפה, ואילו בתיק סויסה פסק הדין זרוע בה לאורכו ולרוחבו. עם זאת, כפי שנראה מיד, תופעה מטרידה וחמורה אחת מופיעה בשני פסקי הדין, ויוצרת את הרושם הברור שאין המדובר בצירוף מקרים.
במקרה של סויסה קובע למעשה השופט
חיים לי-רן, כי לא היה מקום להגיש את כתב האישום. בהחלטה נדירה מאוד, הוא פטר את סויסה מלהשיב לאחד האישומים במלואו ולאישום שני בחלקו, מיד אחרי פרשת התביעה. טענת No case to answer מועלית רק לעיתים רחוקות מאוד, והיא מתקבלת לעיתים רחוקות עוד יותר. אני לא זוכר מתי לאחרונה ראיתי שטענה כזו התקבלה, מתוך מאות פסקי הדין שקראתי. כאן היא התקבלה, משום שבאישום הראשון לא היה כל בסיס לטענות (סויסה לא הפעיל לחץ בלתי חוקי על מתחרהו לפרוש מההתמודדות על משרת מפקד שירותי הכבאות בירושלים), ובאישום השני - משום שהמדינה האשימה את סויסה בעבירות שכבר התיישנו. כל עוד אין פסק דין שונה בערעור, מדובר ברשלנות חמורה מאוד מצד הפרקליטות.
לגבי האישומים שנותרו בדבר שימוש בכבאים ובמשאבים לצרכים פרטיים, קיבל לי-רן את טענתו של סויסה לאכיפה בררנית. גם זו החלטה נדירה יחסית, אם כי היא שכיחה הרבה יותר מאשר קודמתה. אבל כאן אומר לי-רן במפורש, שהמשטרה והפרקליטות נפלו בפח של תלונות אינטרסנטיות, ושהן התעלמו לחלוטין מכל ראיה שסתרה אותן. הן התעלמו מדבריו של סויסה בדבר הנוהג ששרר בשירותי הכבאות, הן התעלמו מדבריהם הדומים של 34 כבאים, הן התעלמו מכך שעמיתו של סויסה מחולון ובת-ים הועמד רק לדין משמעתי על עבירות חמורות בהרבה.
כאן יש להעיר: תוצאה לפיה אדם מזוכה משום שאחרים עשו את אותן עבירות אך לא הועמדו לדין, היא נכונה מבחינה משפטית אך מטרידה מבחינה ציבורית. למעשה אומר בית המשפט, כי אם כולם חוטאים - אזי אי-אפשר להעמיד לדין רק אחד. בהקשר הספציפי של שירותי הכבאות, יש לזכור את אסון הכרמל ואת דרישתו של משרד האוצר לבצע בהם רפורמה לפני שיקבלו תקציב. תמונת המיקרו המתגלה בפסק דינו של לי-רן מצדיקה דווקא עמדה זו, בניגוד לביקורת החריפה שמתח עליה
מיכה לינדנשטראוס. ועוד הערה: גם לינדנשטראוס עצמו עמד על השימוש הנרחב בכלי רכב ייעודיים של שירותי הכבאות למטרות של קניות ולוגיסטיקה (1,300 מקרים בתוך כשנה).
בחזרה למחדלי החקירה. לי-רן עומד בהרחבה על כך שהודעותיהם של סויסה ושל מתחרהו רחמים תשרה לא תועדו במלואן, וכי קיימים פערים משמעותיים מאוד בין ההודעות הכתובות לבין התמלילים. לי-רן מזכיר שבתיק אחר בבית משפט השלום התברר, כי המשטרה לא טרחה לתעד 45 דקות בהן סירב החוקר לאפשר לנאשם להיפגש עם עורכת דין. וכאן מגיעה נקודת ההשקה למשפט אולמרט: גם שם קבע בית המשפט, כי חלקים מהעדויות לא נרשמו בהודעות והתגלו רק בתמלילים. עובדה זו מלמדת, כי מדובר בתופעה חמורה ביותר, בה המשטרה מגישה לבית המשפט הודעות מבושלות, חלקיות ומגמתיות. על זה חייבים האחראים לתת את הדין, ובזה חייבת המשטרה לטפל מיידית ובצורה התקיפה ביותר.
