אפילו כשקמה זעקה כללית נגד הריבון שלא נוקף אצבע למען העם הזקוק למעט פידבק אחרי שבחר באלה שהבטיחו, הצליחו אלה שחושבים עצמם ראשים – להתפלג, ואפילו לצאת במחאות עם קטבים רחוקים האחד מהשני כאילו אין אויב משותף.
אז ביבי ממשיך לחייך ולקטוף את הפירות. כך גם יתרת 119 המושחתים שיודעים היטב שכל זה מעניק להם עוד הרבה חודשים של משכורת מובטחת, פנסיה מתגלגלת, וטובות הנאה חוקיות וכאלו שלא – מכאן ועד הודעה חדשה.
למה לעזאזל יוצאים החברים מהשכונות עם "צעדת המיליון" לאורך טיילת חוף הים בתל אביב, ואילו כנופיית הכלומניקים בראשות
דפני ליף המלוקקת תקשורתית – מנקודה אחרת בתל אביב?!
מהר מאוד שכחו כל הטמבלים שרק אחרי ששמם נכנס דרך התקשורת המאופסת לתודעת הקהל, מיד עטו על עצמם "מנהיגות" ומכאן והלאה כבר אינם זוכרים דבר מהעבר, ורק העתיד לשבת בכנסת ולייצג אף אחד ושום כלום – מול עיניהם.
מי נגד מי?! אני מביט מהצד בכל מה שקורה כאן עכשיו, מיישר קו עם מה שקרה קודם לתחילת הזעקה ההמונית, יוקר הדיור, יוקר המחיה, חוסר השוויון, עני ורע לו רשע וטוב לו, ביורוקרטיה הרסנית המונעת כל סיכוי למשהו תזוזתי חיובי - והנה, כבר לא ברור מי נגד מי.
למעשה, הכל ברור, ודווקא משום כך אני מעלה מראה גדולה כדי שכל אחד מאיתנו (בעיקר הרוב שימשיך בחייו כרגיל ורק ימתין לראות כמה אלפים משתרכים אי-שם בזרועות התמנון התל אביבי...) יקבל עוד חיזוק לאפסותנו.
אחר-כך אל תצפו מנתניהו שיסדיר עניין פעוט נוסף של שוויון בנשיאת הנטל. מבחינתו, מיסמוס העניין כדרך קבע לכל "מדיניותו" לא רק שלא יגיע לנקודת רתיחה, אלא שכולנו נמשיך לקטר בשיחות הסלון שלנו: "באמת חבל על הזמן. אין מה לעשות...".
כעת ישאלו אותי קטני-האמונה שעדיין מחזיקים בתואר ראשון, שני או שלישי – וניסוח בוהק הוא חלק מאופיים: "מה אדוני מציע?". ארד נמוך מים המלח, ובכל זאת אענה: "אני מצפה לאישיות אמיתית, כזו שצצה ללא אינטרסים, מנהיג הרואה עצמו מוביל את כל מי שנוהר אחריו – ולא ממתין לקטוף קופון בסוף הדרך. משהו כמו הדמויות הנהדרות שמגלם ידידנו ראסל קרואו...".
