סעיף 20 לחוק העונשין הוא מסעיפי היסוד של החוק, הסעיף מגדיר את המחשבה פלילית, או היסוד נפשי המחויבים על-מנת להרשיע בפלילים.
הסעיף מגדיר את המחשבה הפלילית כ"כוונה היא המודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה..... "רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם".
ההבנה המילולית של המשפט היא קשה ומורכבת, כי הרי לא כתוב "מודעות למעשה" אלא "מודעות לטיב המעשה" ולא כתוב מודעות לקיום המעשה אלא מודעות לקיום הנסיבות, וגם לא כתוב "מודעות לגרימת התוצאות למעשה" אלא כתוב מודעות לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה".
אין ספק שהמחוקק לא ציפה שבית המשפט יבדוק באמצעות קרני רנטגן או לייזר את אגף ח-3 במוח של הנאשם, אגף המחשבה הפלילית, הסמוך לאגף 7 של כלא השרון, ומשם יחליט אם הייתה כוונה או לא, ובעדר כלים של מדע מדויק להבנת הכוונה, מרכך המחוקק את מילותיו, ומנחה את בית המשפט להחליט אם הייתה כוונה אם לאו, גם על-פי סייגים שאמור היה נאשם לשים לעצמו בכל שלב של חייו, אף אם הוא לא יודע באופן ישיר שהוא מבצע מעשה הנוגד את חוק העונשין, והסייג העיקרי הוא, האם הפעולה מהווה בפועל פעולה תחת עיניים עצומות, על-מנת שלא לראות את האמת, ואולי אחר כך לטעון להעדר כוונה פלילית.
עצימת עיניים - מוטיב מוביל בפרשנות עצימת עיניים היא מוטיב מוביל בפרשנות של בית המשפט העליון את סעיף 20 לחוק העונשין, גם כאן יש המקלים עם הנאשמים ויש המחמירים עמם, ופרשנות המקלה עם הנאשמים היא של כבוד נשיאת בית המשפט העליון בדימוס השופטת ביניש, המצוטטת בפסק בע"ע יחיעם אוחנה נ' מדינת ישראל (ציטוט ממשפט אזולאי):
"תתכנה עבירות של מחשבה פלילית אשר נוכח מהותן ומאפייניהן, אין זה ראוי להסתפק במסגרתן בחשד ממשי כתחליף למודעות בפועל.
לשון החוק היא ברורה, אך אין להתעלם מכך שהסוגיה סבוכה, ועלולה לעיתים לעורר קושי. מצד אחד עומדת לשונו המפורשת של החוק, ומן הצד האחר יתכן כי מצבים שונים עשויים להצדיק דרישת מודעות ברמה שונה כלפי הנסיבות, הכל על-פי ההגדרה של כל עבירה ועבירה ועל-פי תכליתו של האיסור הפלילי"
ואם מבחין בית המשפט העליון בין סוגי העבירות השונים ואם המחמירה שבין פרשניות "עצימת העיניים" קובעת כי יש להתייחס באופן שונה לסוגי עבירות שונים, והנושא לא עולה כל וכלל על שולחנה של ערכאה ירושלמית מחוזית, במשפט המתוקשר של השנה אז לא נותר לי אלא לשים סימני שאלה סביב ההליך והתנהלותו.
קטונתי מלמתוח ביקורת על השופטים היושבים בירושלים, אך פסק דין שנסוב ברובו סביב העדר ידיעה והעדר כוונה ואינו מזכיר ומנתח לעומק את סעיף 20 לחוק העונשין, ואת ישימות סעיפי המשנה שלו למקרה הספציפי, הוא לדעתי פסק דין לקוי, ולטעמי אף לקוי מיסודו.
