באחת מפליטות הפה בהן התפרסם, אמר הנשיא רונלד רייגן: "עובדות הן דבר טיפש". האימרה המקורית, של הנשיא ג'ון אדמס, הפוכה: "עובדות הן דבר עיקש". אך דומה שעיון בתקשורת הישראלית בתקופה האחרונה מעלה, כי יש משהו דווקא בשיבוש של רייגן.
הרושם הכללי והברור הוא, שעובדות לא ממש מעניינות - ואולי ממש לא מעניינות - את התקשורת ואת מי שממהרים להתבטא בה. קחו לדוגמה שני אירועים מחמשת הימים האחרונים: פסק הדין במשפט אולמרט וניסיון ההתאבדות של משה סילמן.
כפי שהראינו כאן מספר פעמים, הדיווחים כאילו אולמרט יצא כמעט זך וטהור מלפני בית המשפט המחוזי בירושלים,
אינם משקפים את המציאות. לא נלאה אתכם שוב בפרטים, אלא רק נתמה האם מישהו מבין אלו שמיהרו להתבטא תחת כל מיקרופון רענן, טרח לקרוא את פסק הדין או אפילו רק את כל התמצית שהכינו השופטים
מוסיה ארד,
יעקב צבן ו
משה סובל. הרושם שלי, כמי שעבר על כל 742 העמודים וקרא חלקים נכבדים מתוכם, הוא שרק בודדים מבין עמיתיי בתקשורת עשו זאת. קל וחומר באותם פוליטיקאים שהגיבו, איש-איש מהפוזיציה שלו: אלו הרוצים בחזרה את אולמרט בהנהגת המדינה ואלו הרוצים את ראשה של הפרקליטות.
בטרגדיה של סילמן, ושוב:
כבר עמדנו על כך כאן, רוב הסימנים מעידים על הסתבכות כלכלית שאינה באשמת המדינה ועל ניהול כושל מצידו של המשבר אליו נקלע. אך גם זה לא מזיז לתקשורת, ובמיוחד לקבוצת
ידיעות אחרונות, הצמאה לדם - לא חלילה לזה של סילמן, אלא לזה של הממשלה ושל העומד בראשה. בלי לבדוק את העובדות לעומקן, בלי לקבל את תגובות הנוגעים בדבר, כבר הפכה התקשורת את סילמן לקדוש מעונה שנפל על מזבח המדיניות הכלכלית והביורוקרטיה הממשלתית. האמת שונה? עזבו אותם מזוטות כאלו. כאן, אגב, יש לתקשורת אילן גבוה להיתלות בו: ראש הממשלה, אשר במקום לומר בקצרה "אנו מאחלים למר סילמן רפואה שלמה ונבחן את נסיבות האירוע", החל להישמע כמתנצל. טוב,
בנימין נתניהו תמיד היה איש של סקרים הרבה יותר מאשר של עקרונות.
התופעה הזו רחוקה מלהיות חדשה. ברגע בו התקשורת או חלקים ממנה תופסים פוזיציה, תתקשו מאוד לשכנע אותם להתחשב בעובדות. כך בנושא המהגרים הבלתי-חוקיים: חלקים נרחבים מהתקשורת, אלו החיים בבועה הקרויה מדינת תל אביב (וליתר דיוק: צפון תל אביב), החליטו שהם בעד המהגרים הללו, ולא משנה עד כמה הם עוברים על החוק ועד כמה הם הופכים למטרד ועד כמה הם מסכנים את המדינה.
אם נלך שנה אחורה, נמצא בדיוק את אותה תופעה בנושא המחאה החברתית. איש לא טרח לשאול האם יש למוחים מניעים פוליטיים נסתרים, איש לא בדק מה מקורות המימון שלהם, איש לא יצא נגד הפרות החוק הבוטות והמתמשכות שלהם. למה? - כי זה התאים לפוזיציה. אבל תחליפו את שדרות רוטשילד בגבעת האולפנה - ומיד תראו מקהלה אחידה של התקפות על פורעי החוק מהימין הקיצוני. ואם תעשו שוב פליק-פלאק לאחור, ותחליפו את גבעת האולפנה ביישובים הבדואיים הבלתי-מוכרזים - תקבלו קריאה רמה להתחשבות במצוקה ולגילוי אנושיות.
התקשורת הישראלית קונה ביושר רב את חוסר האמון הגובר כלפיה. היא קונה אותו בעבודה מתמדת ועקשנית, שאותה ניתן לסכם באימרה נוספת באנגלית: Don't confuse me with facts.
