צריך שיהיה ברור: הרעיון של דחיית הגיוס לתלמידי הישיבות אינו רעיון חרדי. ועד הישיבות שעמד מאחורי שחרור בחורי הישיבות הוקם בידי הרבנים הרצוג ומלצר זצ"ל, שניהם ציונים. ישיבות ההסדר, שתלמידיהן משרתים שירות צבאי חלקי, בנויות על העיקרון שלימוד התורה נחוץ למדינה וחשוב לא פחות משירות חיילי הנח"ל בקיבוץ.
בנח"ל היה מקובל שחייל משרת חלק משירותו בצבא, ואת חלקו השני עושה בקיבוץ בשל"ת (שירות ללא תשלום). העבודה ברפת נחשבה חלק מהשירות הצבאי, ובצדק - ההתיישבות נחשבה ערך.
בכינון ההסדר קיבלה המדינה את השקפת המחנה הדתי-ציוני שלפיו גם העיסוק בתורה מסייע לעם ישראל, כמשה בשעתו, המרים ידיו בעת מלחמה ועמו עם ישראל ה"מתכוון כלפי מעלה" בעת שהכוחות לוחמים.
כאמור, אין זו השקפה חרדית. הדעה הזאת הייתה נחלתן של הישיבות הציוניות, ובראשן ישיבת 'מרכז הרב'. איש לא יכול לחשוד ברב צבי יהודה קוק זצ"ל שרצה לחסוך מתלמידיו את השירות הצבאי.
הנה שני סיפורים נוגדים על הרצי"ה המשלימים זה את זה: כשישבו בראשית שנות ה-50 הרצי"ה וראשי הישיבות עם אנשי הצבא על-מנת לבנות את מסגרת דחיית השירות לבני הישיבות ('תורתו אומנותו'), הוא התיישב בשורה אחת עם קציני הצבא אל מול ראשי הישיבות. כשראשי הישיבות קראו לו, "ר' צבי-יודה, בוא תשב איתנו", אמר להם: אני צריך לדאוג שיהיה צבא חזק, והם, המפקדים, צריכים לדאוג שיהיה עולם תורה חזק...
לימים, במבצע סיני, פנו תלמידי 'מרכז הרב' לרב צבי יהודה בבקשה שישחרר אותם להתנדב לסייע לכוחות הלוחמים בהעמסת תחמושת וכדומה. אמר להם: שבו ותלמדו תורה ביתר התמדה וכך תשרתו את האומה. אמרו לו: רבנו, במלחמת השחרור שחררת את הבחורים. אמר: שונים הדברים. במלחמת השחרור כל גבר היה נחוץ לחפור תעלות הגנה סביב ירושלים. ואכן, הרצי"ה התנדב בעצמו במלחמת השחרור, ומילא וסחב שקים לביצורים.
בישיבות 'מרכז הרב' ו'הר המור' למדו ולומדים מקבלי דחיית שירות. כמו החרדים, אך בהבדל אחד: הערכה גדולה למשרתים בצה"ל שיצאו מהישיבה בשילוב עם הערכה גדולה לא פחות למשרתים מאחורי הסטנדר.
ומתי, לשיטה זו, סוגר החייל הלומד את הגמרא ועוזב את הסטנדר? כאשר אין מספיק חיילים למשימות. אז יצא חתן מחדרו וכלה מחופתה. שוויון בנטל? אלה ואלה שווים בנטל.
סיכון חיים? גם מי שלובש מדים לרוב לא מסכן את עצמו, אלא אם הוא ביחידות הלוחמות.
לא טיפשים עכשיו נדבר פוליטיקה.
ישנה התאמה מוחלטת בין הקמפיינים המתוזמנים נגד בחורי הישיבות ("משתמטים") לבין ההרכב הפוליטי של ה
ממשלה. כשהממשלה נשענת על חיבור בין השמאל והחרדים, הלימוד בישיבות איננו מהווה בעיה. תקצוב יתר של החרדים אינו בעיה. בקואליציות כאלה איש לא מדבר על סנקציות כלכליות אישיות נגד החרדים ולא על
הדרת נשים. הסוגייה עולה תמיד, אבל תמיד, מול ממשלת ימין וחרדים.
המאבק בחודש האחרון נגד בני הישיבות איננו ערכי, אלא פוליטי-תקשורתי. די להסתכל על אנשים כמו בועז נול ואחרים שיש להם כובעים נוספים בשמאל הישראלי.
החרדים מספרים שכשהם באים למשא-ומתן עם מפלגות השמאל, ראשי השמאל לא מהססים לומר להם בגלוי שכדאי להם להיות תחת כנפיהם הרחומות כי רק כך הם יזכו להגנה על הלימוד בישיבות אל מול התקשורת והגופים הציבוריים הנאבקים בחרדים. חברי הכנסת גפני וליצמן, יהודים פיקחים, כבר למדו את השיעור. השבוע אמרו ששווה לבדוק את האופציה עם השמאל לאחר הבחירות הבאות, בעקבות הסיבוב שעשה נגדם נתניהו.
אבל גם נתניהו לא טיפש. כשיצטרך לבחור בין שס, ליצמן וגפני לבין
איציק שמולי, הוא יבחר בחרדים, לא רק מפני שהראשונים נאמנים יותר, אלא מפני שאצלם זה עניין של מהות. לאחרים זו גחמה: עוד ספין בדרך לכנסת. הרי גיוס החרדים לא מזיז להם, הם פשוט רוצים להציק לחרדים. בשבוע הבא ימצאו נושא חדש. וקדימה? קדימה היא אחת המתחרות העתידיות שלו. למה לו להגיש להם הישגים אלקטורליים, שעִמם יבואו לבוחר?
ה' ילעג למו. נתניהו, שלא רצה לשנות דברים מול בג"ץ בנושא הסדרת הקרקעות, מוצא את עצמו אל מול בג"ץ שנית בנושא בחורי הישיבות. הוא לומד בדרך הקשה שבעתיד לא תהיה לו ברירה אלא למצוא מענה לדיקטטורה של בג"ץ, המתערב בנושאים ערכיים ופוליטיים ומראה לממשלה כמה השלטון המרכזי מוגבל באמצעות פסיקותיו.
בתוך בג"ץ, השופט
אליקים רובינשטיין, מפוסלי חוק השופט צבי טל, בוודאי חזה ב"שטיבלך" בכמה חרדים שמבקשים להגיד "אבינו מלכנו" בפקודת "מרן" על הגזרה שיצאה מעטו של בג"ץ. ר' אליקים, גם הוא לא טיפש, מבין שלמשרד הביטחון, שבו עבד שנים רבות, יש עוד כמה משימות מעבר למשלוח שוטרים צבאיים ללכוד עריקים בשכונת גאולה. סביר לכן שגם אם לא יהיה חוק חלופי הוא יסביר לחבריו בבג"ץ שעדיף לנקוט כאן "שב ואל תעשה" כמו בפסיקות שהוצאו כלפי הערבים, למשל ולהבדיל, ולא בוצעו.
ושתי הערות נחמה לימים אלו: (א) מי האמין, מי פילל? על הדרך, בקמפיין הנוכחי, הפך הצבא לערך מקודש בעיני השמאל. זהו אותו שמאל שבוויכוח הפנים-ישראלי אומר שהצבא איננו הדבר החשוב ביותר ושמקבל בהבנה, ולעתים בהתלהבות, התחמקות משירות צבאי של אושיות תקשורתיות, דוגמניות, זמרים וסרבני מצפון. אפילו
יאיר לפיד, שניהל את שירותו הקרבי בגבעות רמת-אביב במתחם 'במחנה', למרות היותו בכושר גופני גבוה, מצטרף למאבק!
(ב) לכל ציוני הגון מפריעה השאלה מדוע בג"ץ והתקשורת תוקפים את החרדים אך מתעלמים מהציבור הערבי, שגם הוא אינו משרת. בג"ץ אף ביטל קצבאות ילדים מוגדלות לבוגרי צבא כדי לא להפלות את הערבים, ואילו ביחס לחרדים השופטים מוכנים לחוקק סנקציות כלכליות אישיות אם לא ישרתו. למה? הרי אצל החרדים לפחות מתפללים להצלחת הלוחמים, ואצל רבים מהערבים מתפללים למפלתם...
אולי מפני שבג"ץ בסתר לבו, למרות כל ההצהרות על שוויוניות ו"מדינת כל אזרחיה", באמת לא מאמין בכך? לחרדים הוא מתייחס כאל אחים שצריכים לשרת את המדינה, לעומת הערבים, שבעיניו הם בעצם אויבים, או לפחות לא אחים.
האם אלו נחמות קטנות בימי מחלוקת אלו?
